שאלה: בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קפ סעיף ו כתב וז"ל נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון כי השלחן דומה למזבח ובמזבח נאמר לא תניף עליהם ברזל לפי שהברזל מקצר ימיו של אדם והמזבח מאריך ימי האדם ואינו בדין שיונף המקצר על המאריך וגם השולחן מאריך ימיו של אדם ומכפר עונותיו בהכנסת אורחים שגדול כחה של לגימה שמשרה שכינה. עכ"ל.

ולכאורה היה עדיף להביא את הפסוק מיתרו [שמות כ כב] "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" שבו הענין יותר מפורש?

תשובה: מקור דברי הר"ב הוא במגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים סימן קפ סעיף ה וז"ל דהטעם משום ששלחן דומה למזבח ובמזבח כתיב לא תניף עליהם ברזל ובשבת אין בונין מזבח עי"ש. ומקורו הוא בב"י שהביא מדברי ספר הרוקח הלכות סעודה סימן שלב וז"ל כיסוי סכין. מכסין סכין בעת ברכת המזון על שם לא תניף עליהם ברזל. במכילתא אינו דין שיניף המקצר על המאריך ושולחן כמזבח בשילהי דחגיגה:

וכן כתב ספר שבלי הלקט סדר ברכות סימן קנה:  מנהג לסלק הסכין מעל השלחן בשעת ברכה ויש נוהגין לפרוש עליו מפה ונותנין טעם לדבר כדאמרי' המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו ואמרי' בסוף מס' חגיגה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו בזמן שבית המקדש קיים היה המזבח מכפר על האדם משחרב בית המקדש נעשה שולחנו של אדם מזבח כפרה עליו שנאמר המזבח עץ שלש אמות וגו' וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' פתח במזבח וסיים בשולחן למדנו שהשלחן נקרא מזבח וכתיב במזבח לא תניף עליהם ברזל והטעם שהמזבח מכפר על האדם ומאריך ימים הכא נמי השולחן מאריך ימיו של אדם וסכין מקצר אינו דין שיבא מקצר על המאריך.

באמת בספר חסידים סימן קב הזכיר הטעם משום הפסוק בשמות פרק כ פסוק כב (פרשת יתרו): ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה: וז"ל ואסור להרוג כינה על שלחן שאוכלים עליו וההורג עליו כאילו הורג על המזבח כי השלחן הוא המזבח שנאמר (יחזקאל מ"א כ"ב) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. ומטעם זה מכסים הסכינים בשעת ברהמ"ז משום שנאמר (שמות כ' כ"ה) כי חרבך הנפת עליה ותחלליה.

והנה עיקר הלימוד שאין לשים דווקא ברזל על השולחן ולא שאר מיני מתכות נלמד דווקא מדברים הנ"ל ממש"כ לא תניף עליהם ברזל משא"כ ממש"כ בפרשת יתרו שמשם היה אפשר להבין שגם שאר מתכות נאסר

וראה את דברי הרמב"ן שמות פרק כ פסוק כב (פרשת יתרו):  כי חרבך הנפת עליה - לאסור בהם נגיעת הברזל, כמו שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך (דברים כז ו), לא תניף עליהן ברזל (שם ה). והזכיר כאן הברזל בלשון חרב, כי כל כלי ברזל אשר בהם פיות כורתות יקראו חרב. יאמר בסיף, ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות (שופטים ג טז), ובאזמל, קח לך חרב חדה (יחזקאל ה א), ויאמר בכשיל וכלפות אשר יסתרו בו הבנין ומגדלותיך יתץ בחרבותיו (שם כו ט), וכן זה המסתת אבנים יקראנו חרב:

וטעם המצוה בדברי רבותינו (במכילתא כאן) להדור מצוה שלא יונף המקצר על המאריך. ור"א אמר שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות והמקצת בנוי במזבח השם. או שלא ילקח ממנה לעשות מזבח לע"ז כי עובדיה יעשו כן אולי יצליחו. והרב אמר במורה הנבוכים (ג מה) שהיא הרחקה, שלא יבאו לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית, כי היה כן מנהג עובדי ע"ז. ואני אומר כי טעם המצוה, בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך. והנה עשו אשר שנאו השם (מלאכי א ג) הוא היורש החרב, שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), והחרב הוא כחו בשמים ובארץ, כי במאדים ובמזלות הדם החרב יצליח, ובהם תראה גבורתו, ולכן לא יובא בית ה':

וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש אשר לא תבנה אתהן גזית, כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם כן הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותה. ומפני זה לא היה במשכן ברזל, כי גם יתידותיו שהיו טובות יותר מברזל, עשה נחשת. וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים, כי השחיטה אינה עבודה. והכתוב לא אסר לבנות גזית רק בהניף עליהן ברזל, כי פירש כאשר חרבך הנפת עליה, ומפורש בזה לא תניף עליהן ברזל (דברים כז ה), ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו (סוטה מח ב) הרי זה מותר, אף על פי שאינן שלמות. וזה ישבר טעמו של ר"א. גם טעם הרב בעבור זה איננו נכון:

והנה הרמב"ם כשהזכיר את הענין של הברזל על המזבח הזכיר רק את הפסוק כי חרבך הנפת עליה וגו' וז"ל בהלכות בית הבחירה פרק א הלכה יד - טו: כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הציפורן כסכין של שחיטה הרי זו פסולה לכבש ולמזבח שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח יי', ומהיכן היו מביאין אבני מזבח מן בתולת הקרקע חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובנין ומוציאין ממנו האבנים, או מן הים הגדול ובונין מהן, וכן אבני ההיכל והעזרות שלמות היו. אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין ואין להן פדיון אלא נגנזים, כל אבן שנגע בה הברזל אף על פי שלא נפגמה פסולה לבנין המזבח ובנין הכבש שנאמר כי חרבך הנפת עליה ותחללה, והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה שנאמר לא תבנה אתהן גזית, והבונה אבן פגום עובר בעשה.

ונראה להסביר ע"פ מש"כ בספר מצוות גדול לאוין סימן רצ: שלא לבנות אבני מזבח גזית דכתיב בפרשת יתרו (שמות כ, כב) ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית וגומר (ע"פ רמב"ם ל"ת עט) [כי חרבך הנפת עליה ותחללה]. וכתיב בפרשת תבא (דברים כז, ה, ו) על עניין הר [גריזים והר] עיבל ובנית שם מזבח לה' אלהיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך, הרי הכתוב הזה מלמד על אם מזבח אבנים שאינו רשות אלא חובה (ע"פ פירוש רש"י עה"ת):

והיינו ששם מדבר רק לשעה ולכן כשרוצה הרמב"ם ללמד לדורות מביא את הפסוק מיתרו אך לכו"ע הענין שנלמד שווקא ברזל נאסר נלמד מהפסוק מדברים כי חרבך כנל"ד

ולולא דברי הרמב"ן הו"א שהספר חסידים סבר שנאסר לשים סכין על השולחן אף משאר מתכות קמ"ל וכנ"ל

וכמ"ש המגן אברהם סימן קפ ס"ק ד:  שלא לכסותו. דהטעם משום ששלחן דומה למזבח ובמזבח כתיב לא תניף עליהם ברזל ובשבת אין בונין מזבח וליכא רמז למזבח ולפי זה דוקא בסכין של ברזל צריך לכסותו

אמנם ראה מש"כ הפרמ"ג וז"ל באורח חיים אשל אברהם סימן קפ ס"ק ד: שלא. עיין מ"א. ועיין לבוש, גם בשבת השולחן מזבח הוא, אלא כו', יע"ש. ועיין ב"י [ד"ה כתב]. מה שכתב סכין ברזל, משמע לטעם דאחד זכר בחורבן ותקע בבטנו הוא הדין כל מיני התכיים שיוכל להמית עצמו, אבל לענין בנין מזבח וחרב נברא לקצר משמע דווקא ברזל לא כל מיני התכיים. ואני העני מסופק בזה, עיין פרק א' מהלכות בית הבחירה הלכה ח' והלכה י"ד [בכסף משנה] דמגרה ואבני מזבח ששקצום מלכי יון, אול[י] במגירות מתכות חוץ ברזל אי אפשר להיות חלק בלי פגימה, וצ"ע:

ולפי דבריו אפשר שהספר חסידים סבר אמנם שגם שאר מתכות נאסר, אך מ"מ להלכה נאסר דווקא ברזל וכן משמע מהמג"א ומשו"ע הר"ב הנ"ל דלא נפסק כהטעם הב' שהביא בספר שבלי הלקט סדר ברכות סימן קנה:  ומפי חבר אחד ור' שמחה שמו שמעתי טעם אחר שפעם אחת היה אחד מברך ברכת המזון וכשהגיע לבונה ירושלים נזכר לו חורבן בית המקדש ולקח הסכין ותקע בלבו ועל כן נהגו לסלקו מעל השולחן בשעת ברכת המזון: ודו"ק.