[1] כל הסימן הוא קיצור שעשה הטור מספר תורת האדם שער המיחוש והוסיף בו הוספות משלו וז"ל הטור קוצר דברים לספר תורת האדם שחבר הרב הגדול הרמב"ן עם קצת דעות אחרות שאכניס בו ועל כל דבר ודבר אכתוב מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ועל הסדר שסידר הרב חוץ מהדברים שכתבתי במקומות אחרים.

[2] הטור כתב שעל כל אדם מצוה לבקר את החולה והשו"ע כתב סתם מצוה לבקר חולים, והיינו הך לענ"ד.

[3] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יד עמוד א: אמר רבי חמא ברבי חנינא , מאי דכתיב: אחרי ה' אלהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים.

[4] בראשית פרק יח פסוק א: וירא אליו יהוה באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום:

[5] שמות פרק יח פסוק כ: והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. וז"ל הגמרא בתלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב: דתני רב יוסף: והודעת להם - זה בית חייהם, את הדרך - זו גמילות חסדים, (אשר) ילכו - זה ביקור חולים, בה - זו קבורה, ואת המעשה - זה הדין, אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין. אמר מר: (אשר) ילכו - זה ביקור חולים, היינו גמילות חסדים! - לא נצרכה אלא לבן גילו. דאמר מר: בן גילו נוטל אחד מששים בחליו, ואפילו הכי מבעי ליה למיזל לגביה. בה - זו קבורה. היינו גמילות חסדים! - לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו. אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין. דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. - אלא דיני דמגיזתא לדיינו? - אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין.

[6] תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק ג הלכה ז: איזה הוא שכיב מרע כל שלא קפץ עליו החולי דרך הארץ הקרובים נכנסים אצלו מיד והרחוקים נכנסים אצלו לאחר ג' ימים אם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסין אצלו מיד, דלמא [מעשה שהיה ש] ר' הונה ר' פנחס ר' חזקיה סלקון למבקרא לר' יוסי בתר [שהיה חולה] תלתא יומין אמר לון כי בעיתון מקיימא מתניתא [פני משה א"ל בי בעיתון מקיימה מתניתא: בתמיה בי אתם רוצים לקיים האי ברייתא שלא לבקר מקודם ג' ימים והלא חביריי אתם. ודין החברים כדין הקרובין שנכנסין לבקרו מיד].  ומסכת שמחות דרבי חייה פרק א הלכה א (מהדורת היגער) משאדם עולה למטה, נכנסין אצלו ואומרים לו דברים, לא דברים מחיים ולא דברים ממיתים, אומרים לו, שמא הלויתה לאדם, או שמא אדם הלוה לך, או שמא הפקדת אצל אדם, או אדם הפקיד אצלך, או שמא יש לך פירות שאינן מעושרים, אי זהו מעשר ראשון, אי זהו מעשר שני; אם היה כהן אומרים לו, אי זו היא תרומה טמאה. ואי זו היא תרומה טהורה. אין נכנסין אצלו, לא ביום ראשון, ולא ביום שני, ולא ביום שלישי, ואם היה מטורף, נכנסין אצלו אפילו ביום ראשון, אבל הקרובין נכנסין אצלו בכל שעה שירצו, שביקור חולים אין לו שיעור.

[7] תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לט עמוד ב:  אמר ריש לקיש: רמז לביקור חולין מן התורה מנין? שנאמר: אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל אדם וגו'. מאי משמע? אמר רבא: אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהן חולים ומוטלים בעריסתן ובני אדם מבקרים אותן, מה הבריות אומרים? לא ה' שלחני לזה. תניא: ביקור חולים אין לה שיעור. מאי אין לה שיעור? סבר רב יוסף למימר: אין שיעור למתן שכרה, אמר ליה אביי: וכל מצות מי יש שיעור למתן שכרן? והא תנן: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות! אלא אמר אביי: אפי' גדול אצל קטן. רבא אמר: אפי' מאה פעמים ביום. אמר רבי אחא בר חנינא: כל המבקר חולה - נוטל אחד מששים בצערו. אמרי ליה: אם כן, ליעלון שיתין ולוקמוה! אמר ליה: כעישורייתא דבי רבי, ובבן גילו.

[8]שו"ת מהרי"ל סימן קצז: [תשובה לשאלת מה"ר יצחק בסי' קצג, ה]. ועל בקור שונא, אדוני לא פי' מאי טעמא שונא ליה. אי הוה מאותן שמותר לשנאותם לא קוראים בו עמך כיון שאינו עושה מעשה עמך ואפילו להחיותו אין מצווין ואפילו בן על אביו אינו נענש כל שכן שאינו חייב לבקרו שהוא גם כן בכלל גמילו' חסדים והוי גם בכלל להחיותו כדמוכח פרק אין בין המודר דטעמא דבקור חולים חשוב להנאתו נמי. ואי הוה מאותן שאסור לשנאותן אלא יצר הרע של הבריות תקפה לשנאותו, אדרבה מצוה טפי לבקרו מאינש אחריני כדמוכח באלו מציאות דאפילו טעינת שונא קודם לפריקת אוהב אף על גב דצער בעלי חיים דאורייתא משום דלכוף יצרו עדיף. וההוא שונא מיירי דראה בו דבר עבירה בינו לבינו דאיהו מותר לשנאותו כדמוכח בערבי פסחים ואסור להגיד לאחרי' דאין מאמיני' לו ומפיק עליו שם רע, ואפילו הכי לכוף יצרו עדיף.

ואי משום דכתב מר דנראה כשמח לאידו, אי שמח לאידו הוי עדיף ליה לחולה כדאמר רבא יומא קמא טרוקי גלי מכאן ואילך אכריזו בשוקא כו' עד מאן דסני לי יחדי וכתיב בנפול אויבך וגו'. אך עדיין [יש] להסתפק אם הוא בעצמו (יראה) [ירא] שיחשדוהו ששמח לאידו של שונאו. ואפילו הכי נראה לי להביא ראייה מטעינה כדפי' לעיל דקיימא לן כמלא ריס צריך לילך אחריו ובכל ענין קפסיק ותני שונא לטעון כו' מכלל דמיירי שעומד אצלו ממש ואפילו הכי לא ילך לו ממנו שלא יהא נראה כשמח לקלקולו, אלא ודאי אפילו הכי צריך להתקרב אליו ולסייע, וכיון שזה מסתייע אין חוששין על מראית העין, והכי נמי ודאי זה מסתייע ע"י דנוטל אחד מס' מחליו וכמעשה דרבי עקיבא דכיבד וריבץ לפניו והמודר הנאה מחבירו מסתמא לא מאהבה עשה ואפילו הכי מבקרו וקאמר התם עליה מחיותיה לא אדריה. ונהי דלמאי דקאמר התם כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים, והאי שונא אפשר שאינו מבקש, מכל מקום טעמא אחריני שפירש לעיל שייכא גם בשונא וכדפריך התם ונעייל ביה שיתין ונוקמה ליה כולה, אלמא שדבר פשוט הוא שמהדריהו ועוד ראייה מפרק אלו מגלחין דגרסי' התם דרב יודא שמתיה לההוא צורבא מרבנן דהוה סני שומעני' וקאמר התם כי חלש רבי יודא עיילו רבנן לשיולי, פי' לבקרו, על איהו נמי בהדייהו כו', ושונאו הוה כדמוכח התם ואי הוה נראה כשמח לאידו חלילה וחס דרבנן שבקוהו ליה למיעל בהדייהו משום כבודו דרב יודא. וגם כל ישראל אינם חשודים שישמחו לחלי חבריהם, אף על פי ששנאו, אין שמחין למיתתו, וכל חלי מסוכן הוא דכתיב רוטפש בשרו מנוער וגו'.

[9] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יט עמוד א: תנו רבנן: [כהן גדול] כשהוא עובר בשורה לנחם את אחרים, סגן ומשוח שעבר בימינו, וראש בית אב ואבלים וכל העם משמאלו. וכשהוא עומד בשורה ומתנחם מאחרים - סגן מימינו, וראש בית אב וכל העם משמאלו. אבל משוח שעבר - לא אתי גביה. מאי טעמא - חלשא דעתיה, סבר: קא חדי בי.

דרכי משה הקצר אות א: בתשובות מהרי"ל סימן קצ"ז דשונא יכול לבקר שונאו החולה ולי נראה דאסור וכן מוכח בסנהדרין פרק כהן גדול (יט א) לענין ניחום אבלים דשונא אסור לנחם אבלים והוא הדין לביקור חולים דאמרינן התם כהן גדול שאירע בו אבל משוח שעבר לא ילך אצלו משום דחלשא דעתיה סבר דלמא חדי ביה ועיין שם. והראיה שהביא מהרי"ל ז"ל מפרק אלו מגלחין (מו"ק יז א) מההוא דהוה סני שומעניה והחרימו רב יהודה וכשחלה רב יהודה הלך לבקרו אין נראה לי ראיה דההוא לאו שונא הוי אלא רב יהודה החרימו בדין ואפשר דקיבל עליו הדין מאהבה ועוד דמאן לימא לן דההוא דסני שומעניה ברצון חכמים הוא דעביד ועל כן נראה לי דשב ואל תעשה עדיף:

[10] תלמוד בבלי מסכת שבת דף יב עמוד ב: אמר רב ענן אמר רב: מנין ששכינה סועד את החולה - שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. תניא נמי הכי: הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי.

[11] תהלים פרק מא פסוק ד: יהוה יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחליו:

[12] ב"י בשם הר"ן מסכת נדרים דף מ עמוד א: לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספסל - איכא מאן דאמר דדוקא כשהחולה שוכב על גבי קרקע שנמצא מבקר גבוה ממקום שכינה. וכ"כ בתוספות מסכת שבת דף יב עמוד ב ד"ה לא ישב: לא ישב על גבי מטה ולא על ספסל - נראה דדוקא כשחולה שוכב בנמוך שלא ישב גבוה ממראשותיו של חולה. ובהגהות מיימוניות הלכות אבל פרק יד הלכה ו: פירוש אם החולה שוכב לארץ שאין נאה שיהיה בגובה יותר מצד מראשותיו של חולה עכ"ל התוס':

[13] תלמוד בבלי מסכת נדרים דף מ עמוד א:  מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה, א"ל: רבי, החייתני! יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים - כאילו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמר: כל המבקר את החולה - גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה - גורם לו שימות. מאי גרמא? אילימא כל המבקר את החולה - מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה - מבקש עליו רחמים שימות, שימות ס"ד? אלא, כל שאין מבקר חולה - אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות. רבא, יומא קדמאה דחליש אמר להון: לא תיגלו לאיניש, דלא לתרע מזליה, מכאן ואילך, אמר להון: פוקו ואכריזו בשוקא, דכל דסני לי ליחדי לי, וכתיב: בנפול אויבך אל תשמח וגו', ודרחים לי ליבעי עלי רחמי. אמר רב: כל המבקר את החולה - ניצול מדינה של גיהנם, שנאמר: אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו י"י, אין דל אלא חולה, שנאמר: מדלה יבצעני, אי נמי, מן הדין קרא: מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר וגו', אין רעה אלא גיהנם, שנאמר: כל פעל י"י למענהו וגם רשע ליום רעה. ואם ביקר מה שכרו? מה שכרו? כדאמר: ניצול מדינה של גיהנם! אלא מה שכרו בעוה"ז? י"י ישמרהו ויחייהו ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו, יי' ישמרהו - מיצר הרע, ויחייהו - מן היסורין, ואושר בארץ - שיהו הכל מתכבדין בו, ואל תתנהו בנפש אויביו - שיזדמנו לו ריעים כנעמן שריפו את צרעתו, ואל יזדמנו לו ריעים כרחבעם שחילקו את מלכותו. תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך ילדים בנה, וזקנים - סתור, שמע לזקנים ואל תשמע לילדים, שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין, וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה. אמר רב שישא בריה דרב אידי: לא ליסעוד איניש קצירא [חולה] לא בתלת שעי קדמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא, כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי, תלת שעי קדמייתא - רווחא דעתיה, בתרייתא - תקיף חולשיה. אמר רבין אמר רב: מניין שהקב"ה זן את החולה? שנאמר: יי' יסעדנו על ערש דוי וגו'. ואמר רבין אמר רב: מניין שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה? שנאמר: יי' יסעדנו על ערש דוי. תניא נמי הכי: הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מטה ולא ע"ג ספסל ולא על גבי כסא, אלא מתעטף ויושב ע"ג קרקע, מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה, שנאמר: יי' יסעדנו על ערש דוי.

וכתב הבית יוסף הרמב"ם נתן טעם מפני שבאותן השעות הן מתעסקים בכל צרכי החולה: וז"ל הרמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה ה: אין מבקרין את החולה אלא מיום שלישי והלאה, ואם קפץ עליו החולי והכביד מבקרין אותו מיד, ואין מבקרין את החולה לא בשלש שעות ראשונות ביום, ולא בשלש אחרונות, מפני שהן מתעסקין בצרכי החולה, ואין מבקרין לא חולי מעיים ולא חולי העין, ולא מחושי הראש, מפני שהבקור קשה להן.

[14] בית יוסף סעיף א: ומצוה גדולה היא לבקר שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו וגם מתוך שרואהו ומעיין בענינו אם יצטרך לשום דבר משתדל בו להמציאו לו ועושה שיכבדו וירבצו לפניו בפרק אין בין המודר (נדרים מ ע"א). וכתב הרמב"ן בתורת האדם שמעינן מהכא דביקור חולים כדי שיכבדו וירבצו לפניו ויעשו לו צרכים הצריכים לחליו וימצא נחת רוח עם חביריו ועוד כדי שיכוין דעתו לרחמים ויבקש עליו הלכך המבקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים לא קיים מצוה זו:

וז"ל הרמב"ן בתורת האדם שער המיחוש: במסכת נדרים (ל"ט ע"ב) תנא אמר רב שישא בריה דרב אידי לא לסעוד אינש קצירא לא בתלת שעי קמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי. תלת שעי קמייתא רויחא דעתיה בתרייתא תקיף חולשיה. פירוש לא ליסעוד אינש קצירא כדכתיב ופקודת כל האדם יפקד עליהם ומתרגמינן וסיעדא דכל בני אינשא יסתעד עליהון והוא כמו ביקור. ושמעינן מהכא דבקור חולים כדי שיכבדו וירבצו לפניו ויעשו לו הצרכים הצריכים לחליו וימצא נחת רוח עם חבריו, ועוד כדי שיכוין דעתו לרחמים ויבקש עליו כדתניא (מ"ק ה' א') וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. הלכך המבקר את החולה ולא בקש עליו רחמים לא קיים המצוה.

[15]תורת האדם שער המיחוש: ביציאות השבת (י"ב ע"א) תנו רבנן הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. ר' מאיר אומר יכולה שבת שתרחם בזכותה. ר' יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי עמו ישראל. ר' יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל. שבנא איש ירושלים אומר בכניסתו אומר שלום וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום. כמאן אזלא הא דר' חנינא דאמר ר' חנינא מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו עם חולי ישראל כמאן כרבי יוסי וכן הלכה. אמר רבה בר בר חנא כי הוה אזלינן בתריה דר' אלעזר לשיולי בתפיחא זימנין אמר ליה המקום יפקדך לשלום וזימנין א"ל רחמנא לידכרך לשלם. היכי עביד הכי והאמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית דאמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית, שאני חולה דשכינה עמו דא"ר יהודה אמר רב מנין שהקב"ה סועד את החולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. תניא נמי הכי הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי מטה ולא ע"ג כסא ולא ע"ג ספסל אלא מתעטף ויושב לפניו מפני שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. שמע מינה בקשת רחמים בפני החולה בכל לשון. ואם בקש עליו רחמים שלא בפניו בלשון הקדש כשאר תפלות היחיד.

[16] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לג עמוד א: תפלה. רחמי היא, כל היכי דבעי מצלי. ותפלה בכל לשון? והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי - אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי! לא קשיא: הא ביחיד, הא בצבור.

[17] תלמוד בבלי מסכת שבת דף יב סוף עמוד א ותחילת עמוד ב: תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה אומר: שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא, ורבי מאיר אומר: יכולה היא שתרחם. רבי יהודה אומר: המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל. רבי יוסי אומר: המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. שבנא איש ירושלים, בכניסתו אומר: שלום. וביציאתו אומר: שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא, ורחמיו מרובין, ושבתו בשלום. כמאן אזלא הא דאמר רבי חנינא: מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל. כמאן - כרבי יוסי. ופירש רש"י ד"ה בתוך חולי: שמתוך שכוללן עם האחרים תפלתו נשמעת בזכותן של רבים.

[18] וכן הוא בתורת האדם, וכן הוא בכתב כת"י.

[19] גם הרמב"ן בשער המיחוש [ד"ה ביציאות השבת] גרס בדברי רבי יוסי המקום ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל. וכן גרס הרי"ף כאן, וכן הוא בספר המאורות כאן לרבי מאיר בן שמעון המעילי, וכן גרסו עוד ראשונים.

[20] ראה מש"כ הש"ך בס"ק ה: בא"ח סי' רפ"ז מסיים המחבר ורחמיו מרובים ושבתו שלום וכ"פ הב"ח ע"ש: ושם כתב הרמ"א וי"א דאין צריך לומר ורחמיו מרובים וכו', וכן נהגו עכ"ל. וכן דעת הרמב"ם בהלכות שבת פרק כד הלכה ה: וז"ל מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש, ומחשבין חשבונות של מצוה ומודדין מדידה של מצוה כגון מקוה לידע אם יש בו כשיעור או בגד לידע אם מקבל טומאה, ופוסקין צדקה לעניים, והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות וטרקלין של גוים, לפקח על עסקי רבים בשבת, ומשדכין על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, ומבקרין חולין ומנחמים אבלים, והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין, ואומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא במאתים, ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח, שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן ונאמר עשות חפציך וכו' חפצך אסורין חפצי שמים מותרין.

וכתב הבית יוסף אורח חיים סימן רפז: ולא יאמר לו כדרך שאומר בחול וכו'. תנו רבנן הנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורבי מאיר אומר יכולה היא שבת שתרחם בזכותה רבי יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי עמו ישראל רבי יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל שבנא איש ירושלים אומר בכניסתו אומר שלום וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום, ופירש הר"ן (ה: ד"ה תניא) שבת היא מלזעוק, [פירוש] אינו יכול לבקש רחמים עכשיו שעל ידי כן יעורר בכי ויצטער אלא אומר להם דברי תנחומין שלא יצטערו. ופסק הרמב"ם כת"ק וכן נראה שהוא דעת רבינו אלא שסובר דשבנא לא בא לחלוק אלא לפרש דברי ת"ק, והרמב"ן בספר תורת האדם, (ריש שער המיחוש) פסק כרבי יוסי ולא נהגו כן.

[21] מסכת שמחות דרבי חייה פרק א הלכה א (מהדורת היגער) משאדם עולה למטה, נכנסין אצלו ואומרים לו דברים, לא דברים מחיים ולא דברים ממיתים, אומרים לו, שמא הלויתה לאדם, או שמא אדם הלוה לך, או שמא הפקדת אצל אדם, או אדם הפקיד אצלך, או שמא יש לך פירות שאינן מעושרים, אי זהו מעשר ראשון, אי זהו מעשר שני; אם היה כהן אומרים לו, אי זו היא תרומה טמאה. ואי זו היא תרומה טהורה. אין נכנסין אצלו, לא ביום ראשון, ולא ביום שני, ולא ביום שלישי, ואם היה מטורף, נכנסין אצלו אפילו ביום ראשון, אבל הקרובין נכנסין אצלו בכל שעה שירצו, שביקור חולים אין לו שיעור.

[22] דברי הטור. ומזכירין אותו שיתן דעתו על עניניו דתניא משעלה אדם למטה נכנסין אצלו ואומרים לו לא דברים מחיים ולא דברים ממיתים שמא הלוית או שמא הלוך אדם או שמא הפקדת אצל בני אדם או הפקידו אצלך פי' אומרים לו שיתן דעתו על עניניו ואל יפחד מפני זה יותר מן המות.

[23] תלמוד בבלי מסכת נדרים דף מא עמוד א:  תניא, ר' יוסי בן פרטא אומר משום ר' אליעזר: אין מבקרין לא חולי מעיים ולא חולי העין ולא מחושי הראש. בשלמא חולי מעיים משום כיסופא, אלא חולי העין ומחושי הראש מ"ט? משום דרב יהודה, דאמר רב יהודה: דיבורא קשיא לעינא ומעלי לאישתא. וכתב הרא"ש שם בד"ה דיבורא קשיא לעינא. וכן נמי למיחוש הראש שטבע אחד להם:

[24] תורת האדם שער המיחוש: תניא (נדרים מ"א ע"א) ר' יוסי בן פרטא אומר משום ר' אליעזר אין מבקרים לא לחולי מעים ולא לחולי העין ולא למיחושי הראש חולי מעים משום כיסופא. חולי העין ומיחושי הראש משום דרב יהודה דאמר רב יהודה דבורא קשי לעינא ומעלי לאישתא. הילכך היכא דתקיף ליה עלמא בין באישתא בין בשאר חליים וקשה לי' דיבורא אין מבקרין אותו לפניו אלא נכנסין בבית החיצון ושואלין עליו ודורשין בו אם צריכין לכבד ולרבץ לפניו וכיוצא בזה, ושומעין צערו ומבקשין עליו רחמים.

[25] תלמוד בבלי מסכת גיטין דף סא עמוד א: אין ממחין ביד עניי נכרים בלקט בשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום. ת"ר: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום.

הלשון בגמרא מפרנסין וכו' ומבקרין וכו' וקוברין וכו' עם ישראל לכאורה ק"ק, ועיין בראשונים ובאחרונים שם שדנו בזה באריכות. וכתב בבאור הגר"א ס"ק יב: מבקרין כו'. גטין ס"א א' ומפרש עם לאו דוקא [ועמ"ש בר"ס שס"ז (וז"ל שם בס"ק א:  מתי עכו"ם כו'. דמש"ש עם כו' לאו דוקא וכן בירושלמי (ספ"ה דגטין) לא שנו עם בכל אלו וכן בתוספתא (שם ספ"ג) מספידין [וקוברין] מתי עובדי כוכבים ומנחמין אביליהם מפני דרכי שלום. ר"ן]:

[26] מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק יב הלכה י: האיש מכרך ומקשר את האיש, אבל לא את האשה, האשה מכרכת ומקשרת את האיש ואת האשה. האיש משמש את האיש בחולי מעיים, אבל לא את האשה, האשה משמשת את האיש ואת האשה בחולי מעיים.

[27] באר הגולה כתב דכיון שהוא חולה והיא בריאה יכולה היא שתנצל מידו, עכ"ל. וכן מצינו לענין נדה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצה סעיף טו - טז: אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו. אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה. וע"ע שם. וראה מש"כ בדרכי משה הקצר אות ד צ"ע דאם כן מאי שנא חולי מעים דנקט בכל חולי נמי שייך האי טעמא ולכן נראה לי דטעמא משום גנאי ופריצות שיותר יש פריצות וגנאי כשאיש משמש לנקבה בקינוח ודברים כאלו מנקבה המשמשת לאיש כי יצרו של איש גדול משל אשה וטעם זה מוכח לקמן סימן שנ"ב, עכ"ל.

[28] נמוקי יוסף מסכת בבא בתרא דף נג עמוד א:  גרסי' בגמ' [בבא בתרא דף קטז ע"א] דרש רבי פנחס כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנאמר [משלי טז יד] חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה, זו הביא בגמרא אגב גררא כתבתיה דמנהג זה בצרפת כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו:

[29] דרכי משה הקצר אות ב כתב נמוקי יוסף פרק יש נוחלין גרסינן בגמרא דרש רבי פינחס כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנאמר חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה ומנהג זה בצרפת שכל מי שיש לו חולה בתוך ביתו מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו עכ"ל. ונראה שמזה נהגו באלו המדינות לברך החולה בבית הכנסת ולבקש עליו רחמים. גם נוהגין לתת לו שם חדש כי שינוי השם מבטל גזר דין של אדם (ר"ה טז ב) ונוהגין לתת צדקה לעניים בעדו כי תשובה ותפילה וצדקה מעבירין רוע הגזרה (שם ויז ב). ובכל בו סימן קמ"א כתב נוסח ברכה לחולה. ובספר תולדות אדם וחוה (רבינו ירוחם) נתיב כ"ח (ח"א רלא ע"ג) סדר שינוי השם לחולה וסדר ברכתו ועיין שם סוף חלק א' נתיב כ"ח:

[30] בענין מש"כ בדרכי משה הקצר אות ג וז"ל כתב מהר"י ווייל (דינים והלכות סי' ח, תשובות סי' קטו) דאסור לברך החולה בשבת ויש מתירין, עכ"ל הנה נתבאר בסעיף ו שאפשר לברך את החולה ביחיד בשבת עי"ש וכאן המחלוקת מה הדין לברך את החולה בשבת בביהכנ"ס ברבים, והנה בשו"ע באורח חיים סימן רפח סעי' י התיר רק לחולה שיש בו סכנה ובהרבה מקהילות ישראל נהגו לומר מי שברך גם חולה שאין בו סכנה וזה הנוסח מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה הוא יברך את החולה (פב"פ) בעבור (שפב"פ) יתן מתנה בעבורו, בשכר זה הקדוש ברוך הוא ימלא רחמים עליו להחלימו ולרפאתו ולהחזיקו ולהחיותו, וישלח לו מהרה רפואה שלמה מן השמים לרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בתוך שאר חולי ישראל, רפואת הנפש ורפואת הגוף (בשבת שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא) השתא בעגלא ובזמן קריב. ונאמר אמן. ותמה על כך במגן אברהם ס"ק יד וז"ל חולה שאינו מסוכן ביומו אסור לברכו כ"כ מהרי"ו סימן קט"ו שהסכימו כל הרבנים וכ"כ ב"ח ותימא למה נהגו האידנא שאומר החזן מי שבירך לחולה ואמר המקום ישלח לו רפואה שלימה וכו' דהרי אסור לומר כך בשבת כמ"ש סי' רפ"ז ובי"ד סי' של"ה ס"ו ואפשר שסומכין על הרמב"ן שסובר שמותר לו' המקום ירחם עליו בתוך שאר חולי עמו ישראל אבל לומר יותר מזה לכ"ע אסור: נמצא לימד זכות עליהם אך עדיין מעיקר הדין אסר ובאמת גם בערוך השולחן רפז סעי' ב תמה על כך שנהגו היתר ובשולחן ערוך הרב בסעיף ט: כתב אבל חולה שאין מסוכן בו ביום אסור לבקש עליו ולא לברכו בשבת כיון שאפשר לעשות כן אחר השבת. אמנם כתב שם בסימן רפז סעיף א: הש"ץ כשמברך החולה בבית הכנסת אומר מי שבירך כו' לא יאמר המקום ישלח רפואה כו' אלא יאמר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא: וזהו הנוסח לדעת בעל התניא בסידורו מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן דוד ושלמה הוא יברך את (פלוני/ת בן/בת פלונית) בעבור (שפלוני בן פלוני) יתן בלי נדר לצדקה בעבורו (לנקבה בעבורה), שבת היא מלזעק ורפואה קרובה לבוא, ונאמר אמן, [וצ"ע מדוע השמיט את הנוסח בתוך שאר חולי ישראל וראה בשער הכולל פרק כו ס"ק ד שהעיר שלא הודפס מי שברך לחולה בסידורים הישנים של בעל התניא וצעע"ק] וע"כ מי שנהגו להתיר בכך יש להם על מה שיסמכו אך לכתחילה אסרו, ויתכן בשביל החולה ושלוות ליבם של בני ביתו התירו וכעין מה שהתיר הרמ"א בסעיף ב וז"ל וכן מי שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת (כן כתב האגור בשם שבולי לקט). וע"ע מש"כ בשו"ת אבקת רוכל סימן יא ובפס"ת פה אות יא וע"ע בספר ישא יוסף בשם הגריש"א יו"ד סי' סג מש"כ לתרץ בזה [וכן העלה בשו"ת יחוה דעת חלק א סימן נד עי"ש וביביע אומר חלק ח אורח חיים סימן מא אות ד] ודו"ק. [ועיין מה שהובא בקובץ פעמי יעקב חלק עד עמ' עו בענין לומר מי שברך על חולה שאין בו סכנה בחול שכתב בארוכה שאין לנהוג כן, אך פוק חזי מה עמא דבר ואם לא נביאים הם בני נביאים וכו'].

[31] ספר כל בו סימן קיב: היו לפניו בקור חולים ונחמת אבלים מנחם האבלים תחלה שנחום אבלים גמילות חסדים עם המתים ועם החיים. וכ"כ הרמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה ז: יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים, שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים.

[32] שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רכא סעיף ד: ראובן שאסר הנאתו על שמעון, וחלה שמעון, יכול ראובן ליכנס לו לבקרו. ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו, לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד. ואם אין דרך ליתן שכר לרופא, יכול לרפאתו, אפילו בידים, אפילו אם יש רופא אחר שירפאנו; אבל אם דרך ליתן שכר לרופא, לא ירפאנו בחנם. ולא ירפא לבהמתו, ואפילו אם אין דרך ליתן שכר לרופא, אבל יכול לומר לו: סם פלוני יפה לה, והוא יעשנה. ואם אינו יודע לעשותו, והיא תמות אם לא יעשנה, מותר המדיר לעשותו. ואם מת, יכול להביא ארון ותכריכין. ואם חלה בן שמעון, יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו (מעומד). ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן, שהדירו שמעון מנכסיו, וחלה שמעון, נכנס ראובן לבקרו (ר"ן) מעומד, אבל לא מיושב. חלה בנו, אינו נכנס כלל, אלא שואל עליו בשוק. ויכול ראובן להעיד לשמעון, הנאסר, בין עדות ממון בין עדות נפשות.

[33] רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה א: מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות. הלכה ד: בקור חולים מצוה על הכל, אפילו גדול מבקר את הקטן, ומבקרין הרבה פעמים ביום, וכל המוסיף משובח ובלבד שלא יטריח, וכל המבקר את החולה כאילו נטל חלק מחליו והקל מעליו, וכל שאינו מבקר כאילו שופך דמים. הלכה ה: אין מבקרין את החולה אלא מיום שלישי והלאה, ואם קפץ עליו החולי והכביד מבקרין אותו מיד, ואין מבקרין את החולה לא בשלש שעות ראשונות ביום, ולא בשלש אחרונות, מפני שהן מתעסקין בצרכי החולה, ואין מבקרין לא חולי מעיים ולא חולי העין, ולא מחושי הראש, מפני שהבקור קשה להן. הלכה ו: הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי מקום גבוה, ולא למעלה ממראשותיו, אלא מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא. הלכה ז: יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים, שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים. הלכה יב: קוברין מתי עכו"ם ומנחמין אביליהם ומבקרין חוליהם מפני דרכי שלום.