סיכום פרשת בראשית (בראשית א'-ו', ח')

פרק א': בריאת העולם

מבוא: תכלית סיפור הבריאה (א', א)

שאל רבי יצחק: מדוע פתחה התורה בסיפור הבריאה ולא במצווה הראשונה שנצטוו ישראל ("החודש הזה לכם")?

התשובה: "כוח מעשיו הגיד לעמו". זאת כדי שאם אומות העולם יאמרו לישראל שהם "לסטים" (גנבים) על שכבשו את ארצות שבעה גויים, יוכלו ישראל לומר להם כי כל הארץ שייכת לקדוש ברוך הוא (הקב"ה), הוא בראה ונתנה למי שישר בעיניו.

דרשת רש"י על "בראשית ברא": העולם נברא בשביל שני דברים הנקראים "ראשית": התורה ("ראשית דרכו") וישראל ("ראשית תבואתו").

תכלית הבריאה (הרמח"ל): "להיטיב מטובו יתברך לזולתו", ולהטיב לברואים "תכלית הטוב שאפשר".

ימי הבריאה: מעבר מתוהו לסדר

הבריאה היא תהליך מסודר והדרגתי המוביל מתוהו ובוהו אל סדר, חיים ומשמעות.

יום ראשון (א', ג-ה) - האור:

האור נברא. היום נקרא "יום אחד" ולא "יום ראשון" כיוון שהקב"ה היה יחיד בעולמו (המלאכים נבראו רק ביום השני).

האור שנגנז: האור שנברא היה אור רוחני עליון. ה' גנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא, משום שראה שאינו ראוי לשימוש רשעים.

יום שני (א', ו-ח) - הרקיע:

נברא הרקיע המבדיל בין המים העליונים לתחתונים.

"ויעש אלוהים את הרקיע" (רש"י): אף שהשמים נבראו ביום הראשון, הם היו עדיין לחים, ורק ביום השני הועמד הרקיע על מתכונתו – וזוהי עשייתו.

מדוע לא נאמר "כי טוב" (רש"י): מלאכת המים לא נגמרה עד יום שלישי.

יום שלישי (א', ט-יג) - יבשה וצמחים:

נאספו המים, נראתה היבשה, והארץ הוציאה צמחים.

כפל "כי טוב": נאמר "כי טוב" פעמיים: פעם אחת לגמר מלאכת המים שהחלה בשני, ופעם שנייה לגמר מלאכת היום עצמו (הצמחים).

חטא הארץ: ה' ציווה להוציא "עץ פרי" (לטעם העץ כטעם הפרי), אך היא הוציאה "עץ עושה פרי" (רק הפרי היה בעל טעם). על כן, היא נתקללה כאשר אדם נתקלל.

יום רביעי (א', יד-יט) - המאורות:

נבראו המאורות. מפשט המקרא: המאורות נבראו ביום הראשון, אך ביום הרביעי ה' ציווה עליהם "להתלות ברקיע".

קטרוג הלבנה: המאורות הגדולים נבראו שווים, אך הלבנה התמעטה כיוון שקטרגה ואמרה ש"אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". הקב"ה ריבה את צבאה (הכוכבים) כדי להפיס את דעתה.

יום חמישי (א', כ-כג) - דגים ועופות:

נבראו הדגים ועופות השמים.

התנינים הגדולים: אלו דגים גדולים בים. לפי האגדה, ה' הרג את בת זוגו של הלווייתן ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, כדי שלא יפרו וירבו ויהרסו את העולם.

הברכה: בעלי חיים אלו נצרכו לברכה ("פרו ורבו") כיוון שצדים ואוכלים אותם.

יום שישי (א', כד-לא) - חיות היבשה והאדם:

נבראו חיות היבשה והאדם.

"נעשה אדם": ה' נמלך בפמליא שלו (המלאכים). אף על פי שלא סייעו ביצירתו, הכתוב מלמד "דרך ארץ ומדת ענוה" ש"יהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן".

צלם אלוהים: האדם נברא "בדפוס שלנו". זהו בסיס לשוויון, שכן כל בני האדם עשויים בצלם אלוהים.

"יום הששי": הוספת ה' הידיעה באה ללמד שהקב"ה התנה עם מעשה בראשית שישראל יקבלו על עצמם חמישה חומשי תורה בשישי בסיון (מתן תורה).

יום השבת (ב', א-ג)

השלמת הבריאה: העולם היה חסר מנוחה. כשבאה שבת, באה מנוחה, ו"כלתה ונגמרה המלאכה".

"ויכל אלוהים ביום השביעי" (רש"י): הקב"ה, שיודע "עתיו ורגעיו", נכנס ליום השביעי "כחוט השערה" ונראה כאילו כילה בו ביום.

"ויברך ויקדש":

רש"י: הברכה והקידוש הם על שם העתיד: הברכה במן שירד בלחם משנה ביום שישי, והקידוש בכך שלא ירד מן בשבת.

הרמב"ן: הברכה ביום השבת היא "יסוד עולם", והברכה נמשכת "מן הקודש".

פרק ב': בריאת האדם וגן עדן

יצירת האדם (ב', ז-יז)

"וייצר ה' אלוהים" (ב' יודין): רש"י פירש כי שני ה-יודי"ן רומזים לשתי יצירות: יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים. תרגום יונתן (ת"י) פירש כי הדבר רומז לשני היצרים: יצר טוב ויצר רע.

"עפר מן האדמה": עפרו של אדם נלקח מכל ארבע רוחות העולם, או ממקום המזבח (כדי שתהיה לו כפרה).

"נפש חיה": אף שבהמה וחיה נקראו נפש חיה, נפשו של אדם חיה שבכולן כיוון "שנתוסף בו דעה ודבור".

גן עדן: ה' נטע גן בעדן. ת"י פירש "מקדם" (זמן) – שהגן נברא קודם בריאת העולם.

"לעבדה ולשמרה": ת"י פירש זאת כעיסוק "בתורה וישמור מצוותיה".

עץ הדעת: ה' ציווה על האדם לא לאכול מ"עץ הדעת טוב ורע".

מהות העץ: יש מפרשים שזהו עץ רגיל שבחירתו נועדה ללמד את האדם "להתגבר על יצרו ולהבחין בין טוב לרע" על ידי ציות. הרמב"ם סבר שלפני החטא, ידע האדם את ההבדל בין אמת לשקר, ואחריו רכש את ידיעת ה"מפורסמות" של טוב ורע.

יצירת האישה (ב', יח-כה)

"עזר כנגדו" (רש"י): אם האדם זכה, האישה היא "עזר" לו; ואם לא זכה, היא "כנגדו להילחם".

יצירת האישה מהצלע: האישה נוצרה מצלע (מסטריו) של אדם. ה' הפיל עליו תרדמה "שלא יראה חתיכת הבשר שממנו נבראת ותתבזה עליו".

"זאת הפעם": רש"י פירש שאדם אמר זאת כיוון שבא על כל חיה ובהמה, ו"לא נתקררה דעתו בהם עד שבא על חוה".

ערומים ולא יתבוששו (רש"י): "לא יתבוששו" משמעותה שלא ידעו דרך צניעות, ולא נכנס בהם יצר הרע עד אכלו מן העץ.

פרק ג': חטא עץ הדעת והגירוש

הנחש והחטא (ג', א-יג)

פיתוי הנחש (רש"י): הנחש היה "ערום מכל חית השדה". רש"י: הנחש ראה את הזוג עוסק בתשמיש לעין כל, ונתאווה לחווה, וזו הייתה העילה לקפיצתו עליהם.

תוספת האיסור: חווה הוסיפה על הציווי ("ולא תגעו בו"), ולכן הנחש דחף אותה עד שנגעה בעץ, כדי להוכיח לה שנגיעה אינה ממיתה.

הבושה והאשמה: לאחר האכילה, "ותפקחנה עיני שניהם". רש"י: הכוונה לעניין החכמה, ו"וידעו כי ערומים הם" משמעותה שמצווה אחת הייתה בידם "ונתערטלו הימנה".

החטא הפך את המוסר שלהם. חווה ואדם חשו בושה ונחבאו. חטאם היה שהלכו "אחר עיניהם ולא אחר אוזניהם" (במקום לשמוע בקול ה').

העונשים והגירוש (ג', יד-כד)

קללת הנחש: הנחש נתקלל שילך על גחונו, כיוון שרגליים היו לו ונקצצו.

האיבה: הפסוק "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" מפורש בת"י כהבטחה שהאיבה תלויה בקיום התורה: כאשר בני האשה "שומרים מצוות התורה", הם מכים את הנחש בראשו; אך כאשר הם עוזבים את התורה, הנחש פונה ונושך אותם בעקביהם.

קללת האדמה: "ארורה האדמה בעבורך". ת"י פירש שהאדמה נתקללה "בגלל שלא הגידה לך חטאך" (שלא התריעה בפני האדם).

קללת האדם (מזון): ה' קילל את האדם שיאכל "עשב השדה". אדם התפלל שלא יאכל כאוכל בהמה. לכן ניתנה לו הקללה השנייה: "בזעת אפיך תאכל לחם".

"כתנות עור": ה' עשה לאדם ולאשתו כתנות עור. ת"י פירש שהיו אלו "מלבושי כבוד מעורו של הנחש" שהופשט ממנו.

הגירוש: האדם גורש ל"מקום שהשרה בו את שכינתו מקודם", שהוא הר המוריה, המקום ממנו נלקח עפרו.

השמירה: ה' שיכן ממזרח לגן עדן את הכרובים (מלאכי חבלה) ואת להט החרב המתהפכת. ת"י מפרש כי דרך עץ החיים היא התורה, ודרך להט החרב המתהפכת משולה לגהינם (אש וגחלים) לרשעים.

פרק ד': קין והבל ודורות ראשונים

הריגת הבל (ד', א-טז)

לידת קין (חוה): "קניתי איש את ה'". רש"י: אנו שותפים עמו בבריאה זו.

המנחות: קין הביא מנחה "מפרי האדמה" (מהגרוע, כגון זרע פשתן). הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן. ה' שעה אל מנחת הבל (אש ירדה וליחכה אותה, לדעת רש"י).

ההרג: ה' הזהיר את קין: "לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו". רש"י: החטאת הוא יצר הרע שתמיד מתאווה להכשילך, ואתה יכול להתגבר עליו אם תרצה.

הוויכוח שקדם לרצח: רש"י פירש שקין נכנס עם הבל "בדברי ריב ומצה להתגולל עליו להרגו". ת"י: המריבה הייתה על ענייני אמונה – קין טען שאין דין ואין דיין.

אופן הרצח: הבל היה גיבור מקין, וקין לא ידע היכן נפשו יוצאת, ולכן עשה בו פצעים וחבורות רבות עד שהגיע לצווארו.

קללת קין והאות: קין נענש להיות "נע ונד" בארץ. ה' שם לקין "אות" למנוע מכל מוצאיו להורגו. רש"י: ה' "החזיר מוראו על הכל" (חיות ובהמות).

צאצאי קין ושת (ד', יז-כו)

דורות קין: צאצאי קין (יבל, יובל, תובל-קין) היו מחדשי התרבות (רועי מקנה, מוזיקאים, חרשי נחושת וברזל).

למך: למך, הדור השביעי, הרג את קין ואת תובל-קין בטעות (למך היה סומא ותובל-קין משך אותו, ולמך הרג את קין שחשבו לחיה).

לידת שת ואנוש: אדם הוליד את שת, כי "שת-לי אלוהים זרע אחר תחת הבל".

"אז הוחל לקרוא בשם ה'" (רש"י): "הוחל" בלשון חולין, כלומר התחילו לקרוא לשמות האדם ולשמות עבודה זרה בשמו של הקב"ה.

פרק ה'-ו': הדורות עד נח והשחתת העולם

עשרת הדורות ולידת נח (פרק ה')

התורה מונה את עשרת הדורות מאדם ועד נח, כאשר כל דור חי מאות שנים.

נח: נולד עם תקווה. שמו ניתן כי "זה ינחמנו". רש"י: נח הקל מעצבון עבודת האדמה בכך שהכין כלי מחרישה.

מעשה בני האלוהים והשחיתות (ו', א-ח)

ערכים מורחבים: חטא בני האלוקים מעשה בני האלוקים

בני האלוהים (רש"י): היו בני שרים ושופטים שניצלו את כוחם וחטאו בזנות.

הנפילים: נקראו כך על שם "שנפלו והפילו את העולם".

השחיתות: ה' ראה "כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום".

"וינחם ה'" (רש"י): נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין.

תכלית הבריאה: הקב"ה התעצב על אבדן מעשה ידיו, אך לא נמנע מלבראותם, כיוון שגלוי לפניו סופם של הרשעים, אך בראם "בּשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם".

נח מצא חן: נח נשאר כנקודת אור בתוך החושך. רש"י: נח היה צדיק תמים, היחיד בדורו שעמד באמונה.