עין משפט השלם על מסכת זבחים פרק ג

[1] והל' ככל מש' זו (שהיא סת"מ) וכן פסק הרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק א הלכה א: כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחלה ואפילו קדשי קדשים, חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחלה, ואף על פי שהוא חוץ לעזרה ופשט ידיו ושחט בעזרה גזירה שמא יגע בבשר.

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ט הלכה ו: שחיטת הקדשים כשירה בזרים אפילו קדשי קדשים, בין קדשי יחיד בין קדשי צבור שנאמר ושחט את בן הבקר לפני יהוה והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה, וכן ההפשט והניתוח והולכת עצים למזבח כשירה בזרים שנאמר באיברים והקטיר הכהן את הכל המזבחה זו הולכת איברים לכבש, הולכת איברים היא שצריכה כהונה ולא הולכת עצים.

מש"כ חוץ מן הטמא הוא כדברי הגמ' בדף לב ע"א שבנשים ועבדים ושאר הפסולים כשר אפילו לכתחילה ורק בטמא הוא כשר בדיעבד גזירה שמא יגע בבשר.

[2] נפסק ברמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ט הלכה א:  זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר והזר הקרב יומת מפי השמועה למדו שאין חיוב זה אלא לקרב לעבודה והיכן הזהיר עליו וזר לא יקרב אליכם, אי זהו זר כל שאינו מזרע אהרן הזכרים שנאמר וערכו בני אהרן, והקטירו בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן.

[3] עבדים שנזכרו כאן נכלל פשוט ברמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ט ה"א שכתב "זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וכו' ואיזהו זר כל שאינו מזרע אהרן" ופשוט שנכלל בכלל זה עבד כנעני שאם מל וטבל לשם עבדות חייב במצוות כאשה וע"ע יכין פה אות ב, ופשוט לענ"ד שעבד שהוא כהן דינו ככהן וצע"ק האם מצינו עבד שהוא כהן.

מה שהזכירה המשנה נשים ועבדים יותר משאר הפסולים ראה מש"צ במש' ריזמן פה עיון 1.

[4]  רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יד הלכה ב: ואין המחשבה מועלת אלא ממי שהוא ראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום ראוי לעבודה, ממי שהוא ראוי כיצד, אחד מן הפסולין לעבודה שקיבל הדם, או הוליך, או זרק, וחשב בשעת העבודה מחשבת מקום או מחשבת הזמן, לא פסל במחשבתו, לפי שאינו ראוי לעבודה, ואותו הדם שקבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה, ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל במחשבה נכונה, אבל אם חשב הפסול בשעת שחיטה פסל במחשבתו, שהשחיטה כשירה בפסולין כמו שביארנו, יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשירין כמו שיתבאר, לפיכך אם קבל הדם כהן זה שאינו ראוי לעבודה, או הוליכו, או זרקו, פסל הזבח כאילו עשאהו לשמו שהוא פסול, ואף על פי שיש דם הנפש, וחזר הכשר וקבל, וזרק, כבר נפסל הזבח, ולא מפני מחשבת שינוי השם פסל אותו אלא מפני שהוא פסול לעבודה כמו שביארנו.

[5] קבל הכשר ונתן לפסול נ''ב כן הל' פסוקה ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק א הלכה כז: כל הזבחים שקיבל דמם אחד מן הפסולין לעבודה, או שהוליך את הדם למזבח, או שזרקו למזבח כהלכתו, נפסל הזבח, קיבל הכשר ונתן לפסול ולא הלך בו הפסול אלא עמד במקומו יחזיר לכשר, אבל דם שהוליכו הפסול לעבודה והחזירו לכשר והוליכו, או שהוליכו הכהן תחילה והחזירו ונתנו לפסול והוליכו, הואיל והוליכו הפסול בין בתחילה בין בסוף נפסל הזבח, שהרי אי אפשר לתקן דבר זה.

וכתב הרמב"ם שהיינו כל שלא הולך הפסול עם הכלי אלא עמד במקומו וכן משמע ממש"כ הר"ב וכמו שפי' בתיו"ט ופשוט.

[6] קבל בימינו ונתן לשמאלו  נ"ב הל' פסוקה ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק א הלכה כד: קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו, קיבל בכלי חול נפסל הזבח, קיבל בכלי קודש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קודש. והעי"מ ציין פה לרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יא הלכה ב מפני שמש"כ שם נלמד מכלל הענין פה וכמש"כ המפרשים על הרמב"ם.

[7] נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר נ"ב הל' פסוקה ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק א הלכה כה: נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר, אבל אם נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו ונתנו לכלי השרת נפסל הזבח.

[8] נתנו על גבי הכבש נ"ב וכ"פ ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ב הלכה י: דם שמצותו ליתן אותו למעלה מחצי המזבח שנתנו למטה, או שמצותו ליתנו למטה ונתנו למעלה, או שמצותו ליתנו בפנים בהיכל ונתנו על מזבח החיצון, או הניתנין על מזבח החיצון שנתנן לפנים בהיכל, או שנתן דם הניתנין בחוץ על הכבש שלא כנגד היסוד הרי בשר הזבח פסול, ואף על פי כן נתכפרו הבעלים בו כיון שהגיע דם למזבח, אף על פי שהגיע שלא למקומו הרי הוא כמו שהגיע למקומו לכפר, במה דברים אמורים כשהיה זה הזורק כשר לעבודה, אבל אם קבל הכשר ונתן לפסול ונתן הפסול את הניתנין למעלה למטה, ואת הניתנין בפנים בחוץ, ואת הניתנין בחוץ בפנים, או שנתן על הכבש שלא כנגד היסוד, לא נפסל בשר הזבח אם נשאר דם הנפש, אלא יחזור הכשר ויקבל שאר דם הנפש ויזרוק הדם במקומו.

והשמיט את הנתנין למטה למעלה ובריש דבריו הביא את הענין וראה שינו"ס פרנקל שציין לשו"ע העתיד סי' קכו סכ"ז שכתב שצריך להוסיף את הנתנין למטה למעלה והוסיף שבכל דפוסי הרמב"ם כלפנינו וצ"ע (וכן ברמב"ם פסוהמ"ק פי"ג ה"ח).

[9] השוחט את הזבח לאכול וכו' נ"ב הל' כת"ק דלא כר"א כ"כ פיה"מ והר"ב וכ"פ ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יד הלכה ח: ומחשבין על דבר העומד לאבוד או על דבר העומד לשריפה, המחשב באחת מאותן ארבע העבודות או בכולן, לאכול דבר שאין דרכו לאכילה, או להקטיר דבר שאין דרכו להקטרה, בין במחשבת המקום בין במחשבת הזמן הזבח כשר, כיצד חשב לשתות מדם הזבח, או לאכול מאימוריו, או מן הקומץ ומן הלבונה, בחוץ או למחר, או שחשב להקטיר מבשר הזבח או משיירי המנחה בחוץ או למחר הרי הזבח כשר, וכן אם חשב לאכול או להקטיר מן העור ומן העצמות והגידין והמרק או האלל וכיוצא בהן, בין במחשבת זמן בין במחשבת מקום הזבח כשר, וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפין בחוץ או למחר הרי הן כשרים, וכן כל כיוצא בזה.

וראה זבח תודה לח"ח ד"ה השוחט את הזבח ודו"ק.

[10] לאכול דבר שדרכו לאכול וכו' נ"ב וכ"פ הרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יד הלכה י: אין אכילה פחותה מכזית, ולא הקטרה פחותה מכזית, לפיכך המחשב לאכול מדבר הראוי לאכילה פחות מכזית או שחשב להקטיר מדבר הראוי להקטרה פחות מכזית בין במחשבת זמן בין במחשבת מקום, הזבח כשר, חשב לאכול כחצי זית בחוץ, ולהקטיר כחצי זית בחוץ, או שחשב לאכול כחצי זית אחר זמן אכילה, ולהקטיר כחצי זית אחר זמן הקטרה, הזבח כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין, ואם הוציאו בלשון אכילה ואמר שיאכל כחצי זית ותאכל האש חצי זית, הרי אלו מצטרפין לשון אכילה אחד הוא, חשב לאכול או להקטיר כחצי זית, וחזר וחשב על חצי זית אחר באותה המחשבה, הרי אלו מצטרפין, חשב לאכול כחצי זית, ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית, בין במחשבת מקום, בין במחשבת זמן, הרי אלו מצטרפין ששם אכילה אחד הוא, חשב על כזית שיאכלוהו שנים הרי אלו מצטרפין, חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס הרי זה מצטרף, חשב בשעת זביחה לאכול כחצי זית ובשעת זריקה לאכול כחצי זית הרי אלו מצטרפין בין במחשבת המקום בין במחשבת הזמן, וכן אם חשב על כזית בשעת קבלה ועל כזית בשעת הולכה שארבע העבודות מצטרפות והרי הן כעבודה אחת, חשב להקטיר כחצי זית מן הקומץ וכחצי זית מן הלבונה הרי אלו מצטרפין, שהלבונה עם הקומץ למנחה כאימורין לזבח, לפיכך אם חשב להקטיר כזית מן הלבונה חוץ לזמנו הרי זה פגול כמו שנתבאר, אחד המחשב לזרוק דם הזבח כולו בחוץ או למחר, או שחשב לזרוק מקצת דמו בחוץ או למחר, כיון שחשב על כדי הזייה מן הדם פסל.

[11] וכן פסק ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יד הלכה ז ואלו דברים שאינן ראויין לא לאכילה ולא להקטרה: בשר חטאת הנשרפת, והעור של בהמה כולו חוץ מעור האליה שהוא [ראוי] לאכילה, אבל המוראה והוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר אינו ראוי לאכילה, וכן העצמות והגידים והקרניים והטלפיים, והנוצה של עוף והצפרניים והחרטום שלו וראשי אגפיים וראש הזנב, אפילו מקומות הרכים מכל אלו הדבוקים בבשר שאילו יחתכו מן החי יבצבץ הדם ויצא הואיל ואינן חשובין נקראים דבר שאינו ראוי לאכילה לענין הקרבנות, וכן המרק והתבלין והשליל והשליא וביצת העוף והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשט וישאר מודבק בעור והוא הנקרא אלל, כל אלו אינן חשובין לענין מחשבת הקרבנות והרי הן כדבר שאין ראוי לאכילה.

מש"כ ביצת העוף היינו ביצי תורין.

[12] ענין הכזית נתבאר ברמב"ם הלכות פסוהמ"ק פי"ד ה"י (מובא בהערה הקודמת) דאין אכילה פחותה מכזית  ואין הקטרה פחות מכזית וע"ע משנה ג' פה לאכול פחות מכזית כשר.

[13]  רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה כב: זבח שנתפגל, או שנותר לאחר זמנו ואכל ממנו, מן העור, או מן המרק, או מן התבלין, או מן האלל, או מן המוראה, מן הגידים ומן הקרניים ומן הטלפיים, מן הצפרניים מן החרטום ומן הנוצה ומביצי העוף, אינו חייב כרת, וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות.

האוכל זבח שנתפגל או שנותר לאחר זמנו או שאכלו בטומאת הגוף חייב כרת וכאן כיון שאינם ראוים לאכילה אינו חייב כרת וכנ"ל ברמב"ם.

ומש"כ מן המרק היינו מש"כ במשנה מן הרוטב וכמ"ש בפיה"מ "רוטב הוא המרק".

ומש"כ מן התבלין היינו מש"כ במשנה מן הקיפה וכמ"ש בפיה"מ וקיפה הוא התבלין שמבשלים בתבשיל הראוי להן [וע"ע מש"כ המלאכת שלמה].

והשמיט כאן "עצמות" אע"פ שבפסהמ"ק פי"ד ה"ז כתבו (ואולי רצה לרמז נלמד מכלל מש"כ הקרניים) ומה שהזכירו לעיל, ובמש', נרלע"ד שכתבה המשנה כמה דברים התמוהים בשביל החידוש שבו שאין שייך מחשבות פיגול פוסלים בהם בכל אופן לכן האריך בזה כנלע"ד וכך מתורץ מה שהקשה הגרי"ד על קיפה שכנ"ל הוא מרק שלכאורה הרי הוא לא חלק מהזבח רק המים שהתבשלו עם הזבח וע"כ נראה לומר כנ"ל שהמשנה הביאה הרבה ענינים שונים בשביל שנדע שכל דבר שאינו ראוי לאכילה ולא משנה מה הקשר שלו לזבח קטן או גדול כנלע"ד פשוט.

[14] וכן פסק הרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יד הלכה ז: ואלו דברים שאינן ראויין לא לאכילה ולא להקטרה: בשר חטאת הנשרפת, והעור של בהמה כולו חוץ מעור האליה שהוא [ראוי] לאכילה, אבל המוראה והוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר אינו ראוי לאכילה, וכן העצמות והגידים והקרניים והטלפיים, והנוצה של עוף והצפרניים והחרטום שלו וראשי אגפיים וראש הזנב, אפילו מקומות הרכים מכל אלו הדבוקים בבשר שאילו יחתכו מן החי יבצבץ הדם ויצא הואיל ואינן חשובין נקראים דבר שאינו ראוי לאכילה לענין הקרבנות, וכן המרק והתבלין והשליל והשליא וביצת העוף והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשט וישאר מודבק בעור והוא הנקרא אלל, כל אלו אינן חשובין לענין מחשבת הקרבנות והרי הן כדבר שאין ראוי לאכילה.

[15] נתבאר לעיל בתחילת המשנה וכך פשוט ברמב"ם בהל' פסוהמ"ק פי"ד ה"ז ולכאורה צ"ע דבפי"ח שם הל' כג (יש להביאו) פסק שם שהאוכל שליל ושליה חייב משום פיגול ונותר וטמא וכבר העיר ע"כ הראב"ד והכס"מ שמש"כ הרמב"ם הוא רק אם היה קרבן שנתפגל או שנותר או שנטמא אסור לאכול שום חלק ממנו ואם אכל הרי הוא בכרת ובכלל זה גם השליל והשליה וכן מבואר בגמ' דף לה ע"א אך כמובן שגם לדעת הרמב"ם אם חשב בשעת שחיטת הקרבן שיאכל את השליל והשליה חוץ לזמנו אין מחשבתו השליל והשליה ואם אכל מהם אין בו פיגול ונותר וטמא ופשוט.

[16] המולק את התורין נלמד מכלל

[17] חלב המוקדשין וכו' הרמב"ם השמיט את חלב המוקדשין הן בהל' פסוהמ"ק פי"ד ה"ז והן בפי"ח הל' כב. ועיין אור שמח בפי"ח הכ"ד מש"כ בזה וכן העיר במרומי שדה כנ"ל. ופשוט שכאן מדובר לכו"ע בחלב שבדדיה (שע"כ אמרה המשנה לפני"כ "המוקדשין" וכנ"ל הע' 1) שהוא מיוחד בנקיבה וע"ע רמב"ם פרנקל בספר המפתח מש"צ ע"ז ונלע"ד לומר כמ"ש ביכין פה אות ל. שהוא כ"ש מביצה וע"כ השמיט הרמב"ם את החלב שאם בביצה אין שייך פיגול אז אצל בחלב שהוא הרבה יותר בגדר של לאו גופא דזיבחא. כנלע"ד פשוט. ואפ"ל עוד שהרמב"ם השמיט זה משום שסבר כמ"ש הגמ' במס' חולין דף קט"ז ע"ב שחלב שבקיבה אחר חזרת המש' הרי היא כפירשא בעלמא ופשוט שאינה בכלל דברים הראויים לאכילה והמש' שלו היא כמשנה הראשונה משא"כ למשנה אחרונה.

חלב המוקדשין לא פיגל

[18] וביצי תורין וכו' וכ"פ ברמב"ם הל' פסוהמ"ק פי"ד ה"ז (הנ"ל בתחילת המשנה) וכן כתב הרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה כב הנ"ל.

והיינו מפורש ברמב"ם שאין בביצת העוף נותר וטמא ודו"ק וזה שחזר על הענין שכבר נשנה דהיינו וכו' והוא משום שרצה לחבר אותו עם החלב ששניהם אין להם חיבור עם גוף הזבח ולכן אינם מתפגלים משא"כ בשליל שליה וכנ"ל בהע' הקודמת (ועיין מש"כ הר"ב ד"ה או שליה וד"ה חלב וראה מש"כ בתוס' רעק"א אות כז פה) דהיינו אם פיגל בשחיטת הזבח אז רק השליה והשלל יש בהם פיגול אך בביצת העוף אפי' אם בשעת המליקה חשב מחשבת פיגול לא פיגל והשליה והשלל אם פיגל בהם לבדם לא פיגל וכ"ש ביצת העוף ולכן המשנה רצתה לחלק שעל הביצים בכל אופן לא פיגל וכמו בחלב משא"כ בשליל ושליה.

[19] וחכמים מכשירין הל' כחכמים פיה"מ והר"ב ודלא כר"י (וכל המשנה נפסקה להלכה חוץ מר"י) וכן פשוט ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יג הלכה ח: וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו או בכולן מחשבה אחרת חוץ משלש מחשבות אלו אין אותה המחשבת מפסדת כלום, כיצד המחשב בשעת שחיטה וקבלה והולכה וזריקה להניח דם הזבח או אימוריו למחר, או להוציאן חוץ לעזרה, או שחשב לזרוק הדם על הכבש שלא כנגד היסוד, או ליתן את הניתנין למעלה למטה ואת הניתנין למטה למעלה, או ליתן דמים הניתנין במזבח החיצון במזבח הפנימי, או את הניתנין בפנימי לחיצון, או להכניס דם החטאת לפנים, או שחשב שיאכלו הזבח טמאים או שאר הפסולין לאכילה, או שיקריבום טמאים או שאר הפסולין לעבודה, או לערב דם הזבח בדם הפסולין, או שחשב לשבר עצמות הפסח ולאכול ממנו נא, או שחשב לשרוף חטאת הנשרפת חוץ לזמנן, או חוץ למקומן, בכל אלו המחשבות וכיוצא בהן הזבח כשר, וכן אם חשב בשעת קמיצת המנחה ובשעת נתינתו לכלי ובשעת הולכתו ובשעת זריקתו על האש להניח קומצה או לבונתו למחר או להוציאו לחוץ הרי זו כשירה.

במשנה כתוב שיאכלוהו ערלים וברמב"ם כלל את ענין ערלים בתוך מש"כ או שאר הפסולים ודו"ק.

[20] שאין המחשבה פוסלת וכו' ראה מש"צ בס"ד לעיל על פ"ב מ"ב ומ"ג על שיטת הרמב"ם וקחנו משם.

[21] רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק טו הלכה א: כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם, בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות צבור כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן החטאת והפסח שאם נעשו במחשבת שינוי השם פסולין, ואחד המשנה שם הזבח בשעת שחיטה או בשעת קבלה או בשעת הולכה או בזריקה כמו שביארנו, כיצד לא עלו לשם חובה, כגון ששחט עולה לשם שלמים לא עלתה לבעלים, לא משום עולה שהם חייבין בה ולא משום שלמים, אלא חייבין להביא זבח אחר, וכן אם שחט עולת ראובן לשם שמעון, לא עלתה לא לראובן ולא לשמעון, במה דברים אמורים כשעקר שם הזבח בזדון, אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים היא, ועשה כל עבודותיה לשם שלמים עלתה לבעלים לשם חובה, וכן החטאת והפסח שעשאן במחשבת שינוי השם בטעות כשרים, שעקירה בטעות אינה עקירה, וכן עולת העוף שמלקה או שמצה דמה במחשבת שינוי השם כשירה ולא עלתה לבעלים, וחטאת העוף פסולה.