מסכת ציצית

[1] מש"כ במתני' הכל חייבין בציצית ומבואר במנחות מג. שהוא לאיתויי כהנים, נפסק ברמב"ם ובשו"ע, [ראה לשונם לקמן] על דרך השלילה שכתבו דרק עבדים נשים וקטנים פטורים, ומכלל לאו אתה שומע הן שכהנים חייבים בציצית.

[2] הלכה כר"ש וכן פסק ברמב"ם הלכות ציצית פרק ג הלכה ט: ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ, נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו באשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה, ואסור למכור טלית מצוייצת לכותי עד שיתיר ציציותיה, לא מפני שיש בגופה קדושה אלא שמא יתעטף בה ויתלוה עמו ישראל וידמה שהוא ישראל ויהרגנו, נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה, ומדברי סופרים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות, ונשים ועבדי' שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה, וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן, טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין בלא ברכה.

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יב הלכה ג: כל מצות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבים חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל יטמא כהן למתים, וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן יז סעיף ב: נשים ועבדים פטורים, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. הגה: ומ"מ אם רוצים לעטפו ולברך עליו הרשות בידן כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא, אך מחזי כיוהרא, ולכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא פי' אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית. ולקמן בסימן י"ט אמר כשיש לו טלית מארבע כנפות (ולבשו). טומטום ואנדרוגינוס, חייבין מספק, ויתעטפו בלא ברכה. (פי' טומטום, לא נודע אם הוא זכר או נקבה. ואנדרוגינוס יש לו זכרות ונקבות). (הגה: ולפי מה שנהגו נשים לברך במצות עשה שהזמן גרמא, גם הם יברכו).

ומש"כ המשנה שציצית הוי מצות עשה שהזמן גרמא, ביאר ר"ש במנחות דף מג עמוד א מדכתיב "וראיתם אותו" פרט לכסות לילה.

מש"כ הרמב"ם והשו"ע שגם עבדים פטורים, נתבאר בחגיגה דף ד עמוד א "כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה דגמר לה לה מאשה" ופירש"י "כתיב הכא וכתב לה (דברים כד) וכתיב התם או חפשה לא נתן לה (ויקרא יט) ונפסק ברמב"ם (חגיגה פרק ב' הלכה א') "ומצות עשה עשה שאין הנשים חייבות בה אין העבדים חייבים בה".

[3] רמב"ם הלכות ציצית פרק ג הלכה ט: נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה, ומדברי סופרים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות.

שולחן ערוך אורח חיים סימן יז סעיף ג: קטן היודע להתעטף, אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו. הגה: ודוקא כשיודע לעטוף שני ציציות לפניו ושנים לאחריו, ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת ק"ש.

השו"ע נקט לשון צריך ודלא כהרמב"ם שכתב חייב. ועיין בלשון הבריתא משמע שהחיוב הוא על אביו, וכן לשון השו"ע, ואילו הרמב"ם לא כתב שהחיוב הוא על אביו, ומשמע מלשון הרמב"ם שהחיוב הוא על הילד, וכן הוא פשט משמעות הגמ' בסוכה מב ע"א "קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפלין" הרי שעל ציצית לא נאמר שאביו צריך ליקח ציצית משא"כ גבי תפלין. ובפשטות היה מקום לומר שנחלקו הרמב"ם והשו"ע במצוות חינוך אם היא על האב או על הבן, וכמו שנחלקו בכך רש"י ותוס' ברכות סוף עמוד מח ע"א]

עוד עיין טור וב"י סימן י"ז ס"ג. וב"ח שם וחידושי הגהות על הטור ס"ק ב' שהאריכו בנד"ד.

אמנם לענ"ד נראה שאפשר לומר שכאן בציצית ל"פ, ולעולם חיוב קנית הבגד ועשית הציצית היא על האב, שיותר שייך בזה, אך חיוב לבישת הטלית אחרי שהיא מוכנה רמיא [גם] על הבן, דהכי מדוקדק לשון הבר' אביו עושה לו ציצית, ולשון השו"ע – אביו צריך ליקח לו ציצית, שבלקיחת הבגד ועשית החוטין הוא מצוה על האב, אך מש"כ בגמ' סוכה קטן היודע.. להתעטף חייב בציצית, והיינו לאש' שבאופן שכבר יש לו טלית מצויצת כהלכתה ומתעטף בה מקבל שכר כמצווה מדרבנן ועושה. אבל החיוב לקנות טלית ולעשות חוטין הוא על האב,

והשתא דאתינן להכי אולי אפשר לבאר מדוע כתב השו"ע לשון צריך, כיוון שלא איירי השו"ע אלא בקנית הבגד [דהיינו שציצית דכתב השו"ע כוונתו לטלית שיש בה ציצית, דומיא דלשון הבר' יודע להתעטף בציצית ודומיא דלשון הברכה להתעטף בציצית וכמו שפירש הברכ"י סימן ח' ס"ד שברכת להתעטף בציצית פירושו להתעטף בבגד שיש בו ציצית] שהרי אפילו לעצמו אין האב מחויב לקנות טלית כמ"ש הטור בסימן כ"ד, וז"ל "אע"פ שאין אדם חייב לקנות טלית בת ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית אלא דוקא אם רוצה להתכסות בטלית בת ד' כנפות חייב להטיל בה ציצית מכל מקום טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז במצות ציצית שיהיה לו בגד מצויץ שילבש אותו כל היום כי עיקר מצותה על זכירת המצות ובכל שעה ובכל רגע צריך לכך, דוגמא לדבר כאדם המזהיר לחבירו על ענין שקושר קשר באזורו כדי שיזכרנו". ע"כ. א"כ הקניה של ציצית היא אינה חיוב אלא "צריך", אבל אחר שיש לו בגד של ד' כנפות עם ציצית ורוצה ללובשו, הוא כבר חובה על הבן, ונפ"מ שמקבל שכר כמי שמצווה ועושה. וכן לשמור על כך שהטלית תשמר מצויצת כהלכתה.

[4] "שהוא" פירוש הקטן שהוזכר לעיל, וכמ"ש במנחות מ: שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי.

[5] מכסה ראשו, רמב"ם [הלכות ציצית פרק ג הלכה א] כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ארבע כנפים או יותר על ארבע, ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עמו, ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד.

השגת הראב"ד כסות שחייב אדם כו' עד ולילך כמו. כתב הראב"ד ז"ל א"א יפה אמר שלא בכל קטן משערין אלא בזה שיכול לילך לבדו בשוק שהרי אמרו והגדול יוצא בו עראי אלמא דלא בכל קטן משערין עכ"ל.

שולחן ערוך [אורח חיים הלכות ציצית סימן טז סעיף א] שיעור טלית שחייב בציצית, שיתכסה בה באורך וברוחב ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו. הגה: ואז חייב בציצית. ודוקא כשהגדול לובשו פעמים עראי ויוצא בו לשוק (ב"י בשם בן חביב ובשם מהרי"ח).

[6] סדין- ראה מנחות מ. שפירש"י שנחלקו ב"ש וב"ה בבגד שעשוי פשתן האם חייב בציצית, שהרי התכלת הוא מצמר, וא"כ נמצא שהטלית היא כלאים. לב"ש פטור כיוון שלא הותר כלאים בציצית, ואילו לב"ה חייב כיוון שדרשו סמוכים להתיר כלאים בציצית.

אך בעדיות [פ"ד מ"י] משמע מדברי הרמב"ם שאין מחלוקת ב"ש וב"ה אלא בבגד מיוחד הנקרא סדין שדרך לישן עמו בלילה. אך בהלכות ציצית משמע שהבין שמחלוקת זו נוגעת לכל סוג בגד העשוי מפשתן.

[7] וב"ה מחייבין, יש לציין שאף שנפסק הלכה כב"ה כמבואר במנחות שם, מ"מ מובא שם שבירושלים לא היו מטילים תכלת בסדין, ונחלקו שם האמוראים מה הטעם. ולהלכה כתב הרמב"ם [הלכות ציצית פרק ג הלכה ז] כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן, לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה שחובת הציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראיה וסומא חייב בציצית אע"פ שאינו רואה אחרים רואין אותו.

שולחן ערוך אורח חיים [הלכות ציצית סימן ט סעיף ו] י"א שאין לעשות טלית של פשתן, אף על פי שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק. הגה: ומיהו אם אי אפשר רק בטלית של פשתן, מוטב שיעשה טלית של פשתן וציצית של פשתן, משיתבטל ממצות ציצית (תשובת הרא"ש כלל ב'). [ולא התפרש בשו"ע האם מותר גם תכלת, ובפשטות נראה דמאי שהשמיט השו"ע מה שכתב הרמב"ם שלא עושה תכלת כיוון שכיום אין לנו תכלת, ממילא אין נפ"מ בזה לימינו, וכמו שבשו"ע לא הזכיר שום הלכה בענין התכלת. ודומיא מש"כ הב"י [ס"ט ס"ה] גבי טלית שכולה תכלת שכול לעשות לה חוטי תכלת כיוון שאין לנו היום תכלת, ] ויל"ע עוד ב"י

אמנם הט"ז [סימן ט סעיף ו] כתב בשם התוספות שקיימא לן בהאי פלוגתא כדברי ב"ש, שבגד פשתן פטור מציצית. אלא שהרי"ף ורש"י התירו פשתן בפשתן, ולא כדברי כב"ש. ורק באופן שא"א בענין אחר יש לסמוך על רש"י ורי"ף.

והמג"א כתב שהיום אפילו לדברי ב"ש יש להטיל פשתן בפשתן כיוון שטעם הגזירה הוא משום תכלת, והאידנא ליכא תכלת, וא"צ מנין להתירו כיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטל האיסור.

[8] אפיקרסין- בביאור אפיקרסין ישנם ג' שיטות א פירש"י בברכות [כד ע"ב ד"ה אפשר כר"י] שהוא סודר שבראשו ושני צדדיו תלוין בפניו. והטעם שפטורה היא משום דאמרינן בספרי כסותך ולא כסות הראש. ב אמנם על הגמ' במו"ק כב ע"ב, "ואפקרסותו אינה מעכבת הקריעה"  הרמב"ם [אבל פ"ח ה"ג,] והערוך [ערך אפיקרסין] פירשו שאפקרסותו הוא בגד הזיעה הצמוד לגוף.[וראה גם פירוש המשניות לרמב"ם כלים פרק כ"ט. ומקוואות פרק י' משנה ד'] וטעם הפטור כתב בפירוש תכלת לגרח"ק שהוא מחמת שאין רובו פתוח. ור"ע סבר שאזלינן בתר הכנפות וכיון שהכנפות פתוחות אע"ג שאין רובו פתוח חייבת. ובארגמן שם הוסיף שעוד יש לפרש בטעם הפטור שאין עליו שם בגד, ור"ע לטעמו שמחייב אפיקרסין בקריעה. ג ואילו בב"י [יו"ד סימן שמ סעיף י ד"ה ומ"ש בפירוש] הביא בשם רבותינו הצרפתים שמפרשים שהוא סודר העליון –המקטורן, שנעשה לצניעות [ולביאור הגדר היותר מדויק ראה ט"ז וש"ך ונקודות הכסף שם] .  [והוזכר בראשונים בשמות שונים - מטרונה, קאפ"ה, גרנק"א טאבאר"א ובאחרונים הוזכר בשם סרבל עליון, מאנטי"ל, גרינ"ק, ולענין הרא"ק נחלקו הט"ז והש"ך], ולפי ביאור זה טעם הפטור לא התבאר כ"כ אך ראה לקמן הערה 9 אות ג' שהרחבנו בטעם.

והנה הכרעת השו"ע בהלכות קריעה היא [יו"ד שמ סעיף י] "אפרקסותו אינו צריך לקרוע יש מפרשין שהוא בגד הזיעה הדבוק לבשרו ויש מפרשים דהיינו בגד העליון שקורין קאפ"ה ופשט המנהג שלא לקרוע הקאפ"ה על שום מת על אפילו על אביו ואמו ולקרוע על אביו ואמו החלוק שקורין קאמיז"ה (כל בו בשם רבותיו הפוסקים וסמ"ק) הגה ובמדינות אין נוהגין כן אלא אין קורעין החלוק של פשתן שהוא בגד הזיעה ולא הסרבל העלין אבל שאר בגדיו קורע באביו ואמו ובשאר מתים המלבוש העליון תחת הסרבל (הג"ה סמ"ק לפי' הערוך)" ע"כ.

הרי שלפי המנהג שלא לקרוע את הקאפ"ה, הרי שביאור אפרקסותו לפי זה הוא הסודר העליון לשו"ע. ולרמ"א שאין קורעין לא העליון ולא התחתון ביאור אפרקסותו כולל את שניהם.

[9] פטורה ורבי עקיבא אומר חייבת, ההלכה למעשה בענין זה תלויה בג' הביאורים דלעיל. א הנה אם נבאר שאפיקרסין היא כסות הראש, א"כ להלכה נפסק כת"ק שכסות הראש פטורה וכמ"ש השולחן ערוך [אורח חיים הלכות ציצית סימן י סעיף י] "מצנפת פטורה, אפילו של ארצות המערב שב' ראשיה מושלכים על כתפיהם וגופם, ואף על פי שמתכסה בה ראשו ורובו, פטור, כיון שעיקרה לכסות הראש, דכסותך (דברים כב, יב) אמר רחמנא, ולא כסות הראש." ב ולשיטת הרמב"ם שאפקרסותו היינו בגד הזיעה, ברמב"ם בהלכות ציצית לא הוזכר מה"ד בבגד הזיעה, בין לחיוב ובין לפטור, וא"כ לא נודע לשיטתו כמי נפסקה ההלכה. ואם כביאור התכלת שטעם הפטור הוא מחמת שאין רובו פתוח אז נפסק להלכה בשו"ע סימן י' ס"ז "מלבושים שהם פתוחים מן הצדדים למטה ויש להם ד' כנפות לצד מטה ולמעלה הם סתומים אם רובו סתום פטור, ואם רובו פתוח חייב ואם חציו סתום וחציו פתוח מטילים אותו לחומרא וחייב בציצית ואין יוצאין בשבת. הרי שנפסקה ההלכה כת"ק. ואם כביאור הארגמן, שטעם הפטור שאינו נחשב בגד, הנה לא מצאנו בראשונים בפירוש מה"ד בבגד הזיעה אך עיין בטור סימן ח' שכתב שבחלוק יש ציצית. ובפשטות החלוק הוא הבגד הצמוד לבשר, [ראה לשון השו"ע ביו"ד שמ ס"י] אך ראה דעת נוטה ח"ב עמ' פט שמחדש לומר שהחלוק אינו הבגד הצמוד לבשר. ובפרי עץ חיים [ש"ה פ"א] כתב שיניח את הט"ק על גבי החלוק, וכנראה מטעם דלא ליהוי כבגד זיעה, [או מחמת דהוי בגד פטור או דהוי ביזוי מצוה] אך עיין יפה ללב [סימן ח' אות כ"א] שס"ל להוכיח מהגמ' שהט"ק היתה על בשרו ממש. ולענין הלכה למעשה בהליכות שלמה פ"ג אות י"א כתב בשם הגרש"ז "מותר ללבוש טלית קטן על בשרו ולא חשיב ביזוי מצוה שהרי לובשו כדרך שלובש שאר בגדים" [וצ"ב אם כוונתו שמדובר בטלית קטן שאינה מיוחדת להניחה על הגוף ממש, ורק במקרה לובשה על גופו וקמ"ל שאין בזה משום בזיון, או שכוונתו שגם יכול לייעד טלית כדי ללובשו על הגוף ממש וחייב בציצית ולא ס"ל שבגד זיעה פטור מציצית] וברבבות אפרים ח"ד סט"ו כתב "דלכתחילה יש ללובשה על הגופיה אך ביום חם מותר ללובשה על הגוף" ובביאור הארגמן להגרשי"ח קנייבסקי כתב נכון ליזהר שלא ללבוש הט"ק סמוך לבשרו ממש דלא ליהוי כבגד התחתון שעשוי לזיעה דפטור מציצית. ובספר דעת נוטה [ח"ב עמ פ"ט ואילך] הרחיב באר היטב בזה, ומסיק שם שללובשו בדרך עראי על גופו יכול. אך האור לציון [ח"ב פ"ב אות ד'] כתב בפשטות שאפשר לקיים מצוות ציצית על יד גופיה שפתוחה מב' צדדיה הרי שלא חש להא דהוי בגד זיעה. ובפשטות נראה שענין זה תלוי במחלוקת בענין הקריעה הנזכרת בסוף ההערה הקודמת, שלשיטת השו"ע שאפרקסותו הוא הבגד העליון ממילא האפיקריסין שפטורה היינו הבגד העליון [וראה לקמן] אך הבגד הסמוך לבשר חייב בציצית. ואילו לשיטת הרמ"א שס"ל שגם בגד הזיעה הוא בכלל אפיקרסין א"כ אפשר בגד זיעה פטור מציצית. וא"כ אם נבאר שאפיקרסין היינו בגד זיעה וטעמו הוא מחמת דלא חשיב בגד, א"כ אליבא דהארגמן תהיה ההלכה כת"ק, אך לשיטת האור לציון, הרי שתהיה כאן ההלכה כר"ע. [או שיבאר אפיקרסין כמבואר באות ג' והכי מסתבר טפי, דאזיל בשיטת השו"ע בענין קריעה]

ולשיטת השו"ע שאפקרסותו הוא הבגד העליון, ראה בב"י [או"ח סימן י' סעיף י"ב ד"ה יש לדקדק] שתמה תמיהה רבתי מדוע הבגד העליון שהם לובשים לא מטילים בו ציצית הרי יש בו ד' כנפות ב' סמוך לצואר ועוד ב' למטה סמוך לארץ. ומבאר שם הב"י הטעם שלא מיקרי כסות אלא הבא להגן על האדם מפני הקור והחום, אבל הגלימא אין עושים אותה כדי להתחמם, [ועיי"ש טעם נוסף] אך ראה דר"מ שם שתמה על הב"י שהרי טליתות שאנו לובשים בשעת התפילה אינן כדי להגן מפני הקור והחום כלל, ורק לובשים אותם כדי לצאת ידי חובת ציצית וא"כ לא מיקרי כסות ופטורים, וא"כ אין אנו מקיימים בהם מצוות ציצית ומברכים ברכה לבטלה. וע"כ כתב הדר"מ שטעם הפטור הוא מחמת שמצות ציצית היא שיחזיר ב' ציציות לפניו וב' לאחריו, ובמלבושים שלנו כל הד' כנפות לפניו ואי אפשר להלביש בענין אחר אין זה חייב בציצית. ע"כ. א"כ אפשר שדברים אלו הם טעם האפיקרסין שפטורה לת"ק. לשו"ע כיוון שאינה באה להגין מפני הקור והחום, [ולרמ"א כיוון שהיא עשויה באופן שאין הכנפות עשויות אחד כנגד השני. וא"כ הלכה כת"ק. אמנם יעויין במג"א סוף ס"ק י"ג שמסיק לענין בגד עליון "ויען דהלכה זו רופפת ביד הגאונים ולא מצאו טעם נכון ירא שמים יעשה הקרן אחד עגול כמה שכתב ב"י בשם זקני הקדמונים" וכן פסק המנ"ב. הרי דכלפי יר"ש אפשר שלא הוכרע כדעת ת"ק בהדיא, ואפשר שהלכה כדברי ר"ע שחייבת, ועל כן יעשה קרן עגולה, [ואין תימה על כך אם תהיה הלכה שלא כסתם מתני', שהרי גם במתני' א' אין הלכה כסתם מתני' שנשים חייבות בציצית אלא כר"ש]

[10] ור"ש פוטר, רמב"ם (הלכות ציצית פרק א הלכה יז) אין כופלין את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפיה כשהיא כפולה אלא אם כן תפרה כולה ואפילו מרוח אחת.

שולחן ערוך אורח חיים (הלכות ציצית סימן י סעיף ו) אין כופלין את הטלית ומטילים ציצית על כנפיה כמו שהיא כפולה. (הגה: אבל צריך להטיל בד' כנפיה הפשוטים) (בית יוסף), אא"כ תפרה כולה ואפילו מרוח אחת. (הגה: וי"א דחייבין אפילו בלא תפירה, וטוב לעשות לה ציצית אבל לא לברך עליה) (הרי"ף והרא"ש והטור). הטיל ציצית על ציצית, אם נתכוין לבטל הראשונה, חותך הראשונה וכשרה. ואם נתכוין להוסיף, אף על פי שחתך אחת משתיהן, פסולה. (הגה: ויש מכשירים בכל ענין, וכן עיקר) (טור בשם הרא"ש ורבינו ירוחם ני"ח ח"ג), וקודם שחתך הראשונות פסול בכל ענין (ב"י).

ולכאורה משמע שלשו"ע הלכה כר' שמעון. ואין מטילים בכנפות הכפולים אלא בפשוטין. והרמ"א חושש לת"ק שיטיל ציצית בכפולים ויתעטף בה בלי ברכה.

ועיין מנ"ב שתמה על שיטת הרמ"א מה מועיל שעושה לה ציצית בכנפותיה הכפולות הרי אולי הדין כשו"ע שצריך להטיל בכנפותיה הפשוטות, וא"כ אין בבגד זה ד' חוטין אלא ב'. וע"כ דחה דברי הרמ"א. ואולי אפשר ליישב שנותן גם שם חוטין, ויש עתה ו' חוטין ומתנה שבאותן שהם להלכה הוא יוצא י"ח. והשאר חוטין בעלמא, וכמו שמתנים כן לענין ב' תפלין של רש"י ור"ת. אלא דלפי ישוב זה אמאי כתב הרמ"א שאינו מברך, הרי ממ"נ עושה את המצוה כתיקנה. [ותו דאולי איכא למיחש למראית עין של בל תוסיף וצ"ב]

והנה הטור כתב שבטלית כפולה לפי הרא"ש נראה שחייבת, וביאר הב"י [בסימן י' ס"ו] "והרי"ף והרא"ש כתבו בר' זו ולא פסקו הלכה כדברי מי, ונראה שסמכו מן הסתם שהלכה כת"ק", ואחר כך הביא הב"י את שיטת הרמב"ם, שסבר שהלכה כר"ש דפטורה, ובסוף דבריו כתב הב"י "ולענין הלכה כיון דדברי הרמב"ם מבוארים כר"ש, והרי"ף והרא"ש אפשר לפרש דבריהם דהכי נמי ס"ל הכי נקטינן דכל מה שאפשר למעט במחלוקת עדיף" והרמ"א כתב שם – ואין דבריו נראים בזה דהואיל והטור כתב נראה מלשון א"א הרא"ש ז"ל שחייבת, נראה שגם דעת הטור כן דחייבת ואף דברי הרא"ש והרי"ף משמעותם כן, הואיל וסתמו דבריהם ולכן נקטינן דחייבת כן נראה לי" ע"כ וע"כ מסיק הרמ"א שיעשה בה ציציות ולא יברך עליה. ולענ"ד נראה כי דייקינן קחזינן שיש ב' סוגי טליתות כפולות, א' טלית שראויה ללבושה כאשר היא פשוטה ורק כופלה לנוחות וכו', ב' טלית שאינה ראויה ללבישה כאשר היא כפולה אלא רק כאשר היא פשוטה. והנה במנחות מא. איתא "טלית כפולה חייבת בציצית ור"ש פוטר, ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת וכו', רבה בר הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן חזייה דהוה מיכסי בטלית כפולה ורמי ליה חוטי עילוי כפילא, [שהיה לובש טלית כפולה, ונתן ציצית במקום הכפל] איפשטא ואתא חוטא וקם להדי רישיה [נפשט כפל הטלית ועתה חוט הציצית היה באמצע הטלית ליד ראשו] אמר ליה לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא, ע"כ [פי' מה שהטלת חוט הציצית בכפות הכפולות, עתה שכשהטלית נפשטת נראה היטב שאין זה כנף, כיון שחוט הציצית נמצא באמצע הטלית]

והנה בטלית גדולה היא המחלוקת של ת"ק ור"ש וכמו שפירש הנ"י שם, אבל נראה לי  שבעובדא דרבה בר הונא מדובר בטלית שיכול ללבוש אותה בין שהיא פשוטה ובין שהיא כפולה והכי מוכח שהרי כשנפשטה הטלית עמד מקום הכפל ליד ראשו, ואם הטלית גדולה כ"כ היה לו לסדר מיד את הטלית. ובכזאת טלית ההלכה למעשה היא שאין להטיל במקום הכפל, אלא בקרנותיה הרגילים לכו"ע, ואינו ענין למחלוקת ת"ק ור"ש.

וא"כ אפשר שאין מקור דברי הרמב"ם והשו"ע הוא ממחלוקת ת"ק ור"ש, אלא השו"ע איירי בטלית שיכול ללבשו אותה בב' האופנים, ומקורו מהמעשה במנחות, אך טלית אשר אינו יכול ללבושה אלא באופן שהיא כפולה, בזה אזלינן כפשט דברי הרי"ף והרא"ש שהלכה כת"ק שחייבת בכנפותיה הכפולים.

ואף שהב"י בסימן י' בסו"ד כתב למסק' לבאר אחרת את דברי הרי"ף והרא"ש, הנה טעמו שם הוא כדי למעט במחלוקת, ולפי ביאורנו זה שיש ב' סוגי טליתות, גם אין מחלוקת בין הרמב"ם לרי"ף ורא"ש, ואף דברי הרי"ף והרא"ש כפשוטם.

[11] טלית שכולה תכלת, רמב"ם [הלכות ציצית פרק ב הלכה ח] טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה או משאר צבעונין עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה אם ירוקה ירוקין אם אדומה אדומין, היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור מפני שהוא נראה כתכלת, וכורך על הכל חוט אחד תכלת כדרך שעושין בשאר ציציות שאינן צבועין.

השגת הראב"ד - טלית שהיא כולה אדומה כו' עד שאינן צבועין. כתב הראב"ד ז"ל ראיתי מי שהקשה עליו ועל זאת הברייתא שהקפידה על הצבע שיהא הציצית מצבע הטלית כדי שיהא ממין הכנף והוקשה עליו מה שאמר רבא בריש התכלת מידי ציבעא גרים להיותו מין כנף, ולאו קושיא היא דהתם לענין אקדומי תכלת ללבן קא פריך דאין ראוי שיקדים תכלת ללבן בשביל הצבע אף על פי שהטלית כולו תכלת אלא ודאי מצוה להקדים לבן לתכלת אף על פי שהיא מינה והתורה אמרה על ציצית הכנף פתיל תכלת לעולם התכלת יבא על ציצית הכנף כלומר שיהא התכלת אחרון בו ומ"מ צריך שיהא בו ממין צבע הטלית כדי שיהיה בו ממין הכנף עכ"ל.

ובפשטות מקורו של הרמב"ם הוא הגמ' במנחות [מא:] "טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרים בה חוץ מקלא אילן מיתבי טלית אין פוטר בה אלא מינה, טלית שכולה תכלת מביא תכלת וד"א ותולה בה, וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר. אמר רב נחמן בר יצחק לא קשיא כאן בטלית בת ארבע חוטין, כאן בטלית בת שמונה חוטין.

ופירש"י שם – כל מיני צבעונין פוטרין – לשום לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומי בה אין לך לחזר אחר לבן אלא שיהיו בה שני מינין, חוץ מקלא אילן- דדמי לתכלת וזימנין דמזדבן לה לאיניש אחרינא וסבר דכל חוטיה תכלת וכי מצריך לטלית אחריתי שקיל תרי חוטין מהכא ונותן שם עם לבן ותחת אלו יתן לבן ונמצאת אחת מהן נפטרת בקלא אילן לשום תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית והוי כלאים בלא מצוה. מיתבי טלית אין פוטרין בה לשם לבן אלא מינה אם אדומה היא יטיל בה שני חוטין אדומין ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים. מביא תכלת - שני חוטין לשם תכלת ודבר אחר לשם לבן ואע"ג דהאי תכלת הוי מין כנף אפילו הכי שני מינין בעינן דאזלינן בתר רוב טליתות. 

אך מכ"מ כיון שמכלל הלכה זו משמע שטלית שכולה תכלת חייבת בציצית, ואין מקום אחר שכתב כן הרמב"ם בפירוש הבאנו כאן את דבריו.

אך בשו"ע נכתב  [ס"ט ס"ה] "יש אומרים שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית והמדקדקים נוהגים כן, הגה והאשכנזים אין נוהגין לעשות הציצית רק לבנים אף בבגדים צבועין ואין לשנות." ומדלא חילק השו"ע בין צבעי הטלית משמע שאף בגד תכלת עושה לו ציצית.

ובענין צבע הציצית בפשטות לפי לשון השו"ע בבגד תכלת עושה לו ציציות בצבע תכלת, ושלא כדברי הרמב"ם. אח"כ ראיתי בדברי הב"י שכתב וז"ל- דעד כאן לא קאמר הרמב"ם אלא בזמן שהיה התכלת נוהג כדי שלא יהיה נראה שלא הטיל לבן אלא תכלת בלבד, אבל האידנא דאין לנו תכלת אין חילוק בין צבע תכלת לשאר צבעונין והילכך טלית שכולה תכלת מטיל לה ציציות תכלת ושפיר דמי ואדרבה צריך הוא לעשות כן כדי שיהיה הציצית מצבע הטלית כן נראה לי.

וא"כ נראה שכאן פסק השו"ע למתני' זו, דמדלא חילק השו"ע בין צבעי הטלית וסתם שצריך להטיל בה ציצית, א"כ משמע שגם טלית של תכלת חייבת בציצית.

[12] ע"מ שנוכל לבאר היטב ההלכה למעשה היוצאת ממתני' זו. יש להקדים לבארה

דהנה מתני' דידן קשיא דמדכתב ברישא כר שעשאו סדין וכו' חייבין, משמע שהכר פטור ואילו הסדין חייב, ומדקתני סיפא סדין שעשאו טלית הרי אלו חייבין משמע שסדין פטור, וטלית חייבת. וקשיא סדין אסדין. על כן במתני' זו יש כמה פשטים ונביאם פה בעזרת ה'.

א במסורת הש"ס. כתב רישא לב"ה דווקא, [היינו שמחייבין סדין בציצית ] וסיפא קמ"ל לב"ש [שפוטרין סדין מציצית] וקמ"ל שמכ"מ אם עשאו טלית הרי חייב בציצית.

ולדבריו יוצא שלפי ב"ש אין כל בגד פשתים פטור מציצית, אלא רק בגד הנקרא סדין. אבל טלית מפשתים חייבת.  ומ"מ הקשו על דבריו שקשה מאוד להעמיד רישא כב"ש וסיפא כב"ה.

בפירוש ארגמן לר"ח קנייבסקי כתב לבאר שאיירי בכר של לילה שעשאו סדין להתעטף ביום, או סדין של לילה שעשאו טלית להתעטף ביום, שמתחייב מכאן ואילך בציצית. אך גם לפירוש זה קשה שסדין דרישא אינו כסדין דסיפא, דהרי סדין דרישא חייב בציצית, וסדין דסיפא היה פטור מציצית.

עוד פירש בארגמן שהרישא איירי שעשה מכר סדין שמתעטף בה. ובסיפא איירי שעשה מסדין שמציעו תחתיו טלית. [למ"ד שדרך הצעה פטור,] אך גם על פשט זה יקשה שאין סדין דרישא כסדין דסיפא.

בביאור החילזון על מסכת ציצית כתבתי לבאר כר שפטור לגמרי שעשאו סדין –שהוא בגד מפשתים, נעשה חייב רק בחוטי לבן. וסדין דהיינו הבגד הנ"ל אשר חייב רק בחוטי לבן ועשאו טלית נעשה חייב גם בחוטי תכלת. עוד כתבתי לבאר סדין שחייב רק בלבן ועשאו טלית ע"י שהוסיף לו כנפות ממין אחר ונעשה חייב עכשיו בין בתכלת בין בלבן.

ועתה בעז"ה נכתוב ההלכה למעשה לגבי כל הדברים שהוזכרו.

רק כדי לא לבלבל הלומד יש לידע שסדין הוא שם כולל לב' דברים א. שמלה מפשתים שמתעטף בה האיש כמו שכתב הרמב"ם בעדיות פ"ג מ"י. ב. סדין שאדם מציעו במיטתו ואינו דרך מלבוש כמו שכתב הדר"מ "ובמרדכי כתב וסדינין וכרים פטורים מציצית דלא חייבה תורה רק דרך מלבוש". ובסדין זה קיימים ב' אפשרויות אחד שמציעו תחתיו ואנו מתכסה בו, והשני שמעלהו עליו כעין שמיכה.

כר-  ראה בפס"ת סימן י' אות י"ג "ושמיכות פוך לסוגיהן ג"כ אין ענין לעגל הכנף שלהם כיון שבלאו הכי עגולים הם עקב עוביים, ובגד שקרנותיו עגולים לרוחב נמי בכלל עיגול הפוטר מציצית.

ובהלכה ברורה [סימן י"ח בירור הלכה ז] הוסיף עוד סברא להקיל "ובשמיכות ממולאות בנוצות או בצמר גפן לכאורה יש לומר כיון שהעיקר הוא המילוי הפנימי ולא נעשה הכיסוי החיצון אלא להחזיק ביחד את המילוי הפנימי שלא יתפזר"

ואף לענין ציפיות הכר [והשמיכה] כתבו להקיל וז"ל הפס"ת [סימן י אות י"ג] "ויש לציין כי ציפיות של שמיכות אין ענין להחמיר לעגל הכנף שלהם כיון שבטלים הם לשמיכה שמכניסים בהם ואינו בגדר בגד בפני עצמו לחיוב ציצית" וכעין זה כתב בהלכה ברורה [סימן יח אות ה]

סדין שישן בו שמעלהו עליו -ראשית כל לגבי כר וכסתות שיש לו ד' כנפות, נמצא בספרי ס"פ שלח מנין להוציא כרים כסתות ת"ל אשר תכסה בה. והובא במרדכי מנחות תתקמא. אך בתוס' מנחות מא. ד"ה התכלת כתבו שאין לחלק בין הצעה ללבישה, וס"ל שתרוויהו חייב.

ולהלכה בב"י הביא מההגהות מימוניות שלדעת הרמב"ם שכסות יום בלילה חייב בציצית יש לחוש למצוות ציצית בסדינים שאדם מתעטף בהם בבוקר. ורבינו אליהו היה עושה להם ציצית, אך דעת ר"ת לפטור סדין מציצית. ומסים ב"י ומנהג פשוט שלא להטיל ציצית לסדינין בין שהם של פשתן ובין שהם של צמר. וכ"כ בשו"ע [סימן י"ט סעיף ב'] סדינים אף על פי שאדם ישן בהם בבוקר אין מטילין בהם ציצית. ע"כ.
והמג"א אחר שהביא שיטות הראשונים בזה, מסיק "ונראה לי דבסדין של צמר יעשה קרן אחת עגולה לפטור מציצית אליבא דכולי עלמא." והביאו המשנה ברורה.

וז"ל המשנה ברורה [יח ח] על דברי השו"ע שסדינים אף אל פי שאדם ישן בהם בבוקר אין מטילין בהם ציצית.  "מפני שעיקר תשמישן בלילה וכסות לילה מיקרי אך לפי זה לא היה פטור רק להרא"ש אך להרמב"ם דכסות לילה חיב ביום חיב ויש אומרים עוד טעם לפטור משום דלא חייבה התורה רק דרך מלבוש או דרך עיטוף, לא דרך העלאה בעלמא. ויש חולקין וסבירא להו דאפילו אם יציע תחתיו בגד של ד' כנפות חיב בציצית וכל שכן דרך העלאה. על כן הכריע המגן אברהם דיעשה קרן אחת עגולה ויצא אליבא דכולי עלמא. אכן משמע מדבריו שאין להחמיר בזה רק בסדין של צמר אבל לא בשל פשתן או בשל שאר מינים. ועין הטעם בפרי מגדים, עכ"ל וז"ל הפמ"ג אבל פשתן אין להקפיד דיש אומרים דאין עושים לפשתן כלל עיין סימן ט' סעיף ו'.

אמנם הילקוט יוסף [סימן יח אות ט] כתב "סדינים ושמיכות שיש בהם ארבע כנפות אף שהאדם מתכסה בהם גם ביום פטורים מציצית ויש מי שכתב שנכון לחוש ולהחמיר בסדין של צמר והמחמיר תבוא עליו ברכה, אבל מעיקר הדין דעת מרן שגם בסדין של צמר פטור מציצית.

ובהלכה ברורה [יח אות ה] כתב סדינים שמתכסים בהם בשעת השינה שיש להם ד' כנפות פטורים מעיקר הדין מן הציצית והמחמיר בסדינים העושים מצמר לעגל אחת מכנפות הסדין שמתכסה בו כדי לפוטרו מן הציצית לכל הדעות תבוא עליו ברכה אבל אם עשויין משאר מינים אין צריך להחמיר כלל.

הרי דבשאר מינים א"צ להחמיר, ובצמר פשט שו"ע שא"צ, אך המג"א החמיר לעגל. וכ"ה המנ"ב, והילקו"י והה"ב הביאו זאת בתור חומרא בעלמא.

סדין שמציעו תחתיו –נראה מדברי המשנה ברורה שגם בסדין שמציעו תחתיו אם הוא עשוי מצמר צריך לעגל אחת מהכנפות ובעשוי מפשתן או משאר מינים א"צ. שהרי עד כמה שחוששים לשיטת התוס' הרי גם בהצעה חיישינן ליה, וכ"כ בפס"ת [סימן י אות י"ג] שאף בסדין המציעו תחתיו יש לעגל כנף כשעשוי מצמר.

אך בהלכה ברורה [סימן יח אות ה] כתב "וסדין שפורסים על המיטה ואין מתכסים בו אפילו שהוא של צמר ויש לו ארבע כנפות אין צריך להחמיר לעגל אחת מפינותיו ואין חייב בציצית כלל". וטעמו מבואר שם בבירור הלכה, דשמא כדעת היראים ועוד ראשונים שכשמציעו תחתיו פטור.

סדין- בגד פשתים שמתעטף בו הנה לעיל מתני' ד' נחלקו ב"ש וב"ה לענין סדין בציצית. ושב"ש פוטריים וב"ה מחייבים. ובמנחות מ. הביאו מנהג ירושלים לא להטיל תכלת.
וברמב"ם בפירוש המשניות בעדיות [פ"ד מ"י] משמע שמחלוקת ב"ש וב"ה לעיל מתני' ד' היא דווקא בסדין, אבל שאר בגדי פשתים לכו"ע חייבים.
אך בהלכות ציצית [פ"ג ה"ז] פסק הרמב"ם שכל בגד פשתים פטור מהתכלת שבציצית. ובלבן חייב.

אך מכ"מ וודאי שלענין סדין מפשתן אינו חייב אלא בלבן ואינו חייב בתכלת לפי ב' הפירושים.

טלית של פשתן- לפי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות בעדיות שרק בסדין ב"ש וב"ה נחלקו. א"כ טלית של פשתן תהיה חייבת בין בתכלת ובין בלבן.

אך ביד החזקה כתב הרמב"ם [פ"ג ה"ז] "כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה שחובת הציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראייה וסומא חייב בציצית אע"פ שאינו רואה אחרים רואים אותו" 

ובשו"ע [סימן ט סעיף ו] יש אומרים שאין לעשות טלית של פשתן ואף על פי שאין הלכה כן ירא שמים יצא ידי כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חיב בציצית מהתורה בלי פקפוק הגה ומיהו אם אי אפשר רק בטלית של פשתן מוטב שיעשה טלית של פשתן וציצית של פשתן משיתבטל ממצות ציצית.

כסות לילה- שו"ע סימן י"ח סעיף א "לילה לאו זמן ציצית דאימעיט מוראיתם אותו להרמב"ם כל מה שלובש בלילה פטור אפילו הוא מיוחד ליום, ומה שלובש ביום חייב אפילו מיוחד ללילה ולהרא"ש כסות המיוחד ללילה פטור אפילו לובשו ביום וכסות המיוחד ליום או ליום וללה חייב אפילו לובשו בלילה הגה וספק ברכות להקל על כן אין לברך עליו אלא כשלובש ביום והוא מיוחד גם כן ליום, ואחר תפילת ערבית אף על פי שעדיין יום הוא אין לברך עליו ובליל יום הכיפורים יתעטף בעוד יום ויברך עליו. ע"כ.

טלית פשתן אשר כנפותיה משאר מינים שו"ע [סימן י' סעיף ד] טלית של בגד וכנפיה של עור חיבת היא של עור וכנפיה של בגד פטורה. ע"כ.

וראה במנ"ב [סימן ט ס"ק יט] שהביא מהמג"א שבטלית של פשתן יעשה כנפות של עור ויטיל ציצית צמר. אך עוד הביא שם שהאליה רבא ואחרונים מפקפקים בזה שיש לחשוש שמא יעשה בפשתן עצמו בלי כנפות עור. וראה במאיר עוז [ס"ט ס"ו אות ד] שהביא עוד כמה קושיות על שיטת המג"א.

[13] כסות הלילה, רמב"ם [הלכות ציצית פרק ג הלכה ז] כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן, לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה, שחובת הציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראייה, וסומא חייב בציצית אף על פי שאינו רואה אחרים רואין אותו.

שולחן ערוך אורח חיים [הלכות ציצית סימן יח סעיף א] לילה לאו זמן ציצית הוא, דאמעיט מוראיתם אותו (במדבר טו, לט) להרמב"ם, כל מה שלובש בלילה פטור אפילו הוא מיוחד ליום, ומה שלובש ביום חייב, אפילו מיוחד ללילה. ולהרא"ש, כסות המיוחד ללילה, פטור, אפילו לובשו ביום, וכסות המיוחד ליום או ליום וללילה, חייב, אפילו לובשו בלילה. הגה: וספק ברכות להקל. ע"כ אין לברך עליו אלא כשלובש ביום והוא מיוחד ג"כ ליום (הגהות מיימוני). ואחר תפלת ערבית, אף על פי שעדיין יום הוא, אין לברך עליו (פסקי מהרא"י סי' קכ"א). ובליל יום כפורים יתעטף בעוד יום ויברך עליו (תשב"ץ).

[14] פרסי המיטה- י"מ שהם הסדינים אשר שוכב בם בלילה [תכלת] וטעם הפטור שהוי דרך העלאה כשיטת המרדכי לעיל, או הוי דרך הצעה וגם היראים ס"ל לפטור.

אמנם לשיטת התוס' דס"ל דדרך הצעה חייב, אפשר לומר שפרסי המיטה חשיב בגד המיוחד ללילה ופטור ביום. [וכשיטת הרא"ש בכסות לילה, שאזלינן בתר הבגד, אבל אינו מסתדר עם שיטת הרמב"ם שאזיל בתר הזמן]

עוד אפשר לבאר שאיירי בכילה שפורס סביב המיטה ופטור שהרי אינו דרך לבישה כלל.
ומדתני להו בהדדי קצת משמע דפטור אחד לשניהם מחמת שהוא כסות לילה. ומ"מ לענין הלכה למעשה עיין הערה הקודמת.

[15] כל אלה שהוזכרו כאן הן מיני בגדים שאין להם ד' כנפות.

[16] כל שאין לו ארבע כנפים פטור, רמב"ם [הלכות ציצית פרק ג הלכה ג] על ארבע כנפות כסותך בעלת ארבע ולא בעלת שלש, אם כן בעלת ארבע ולא בעלת חמש, תלמוד לומר אשר תכסה בה אפילו בעלת חמש או יותר על זה, ולמה אני מחייב בעלת חמש ופוטר בעלת שלש ושתיהן אינן בעלי ארבע כנפות מפני שיש בכלל החמש ארבע, לפיכך כשהוא עושה ציצית לבעלת חמש או שש אינו עושה אלא לארבע כנפים המרוחקות זו מזו מאותן החמש או השש בלבד, שנאמר על ארבע כנפות כסותך.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית [סימן י סעיף א] טלית שאין לה ד' כנפות, פטורה. יש לה יותר מד', חייבת ועושה לה ארבע ציציות בארבע כנפיה המרוחקות זו מזו יותר.

[17] מצות ציצית ב"ש אומרים, רמב"ם [הלכות ציצית פרק א הלכה ו] כיצד עושין את הציצית, מתחיל מזוית של טלית שהיא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ארבעה חוטין וכופלן באמצע, נמצאו שמונה חוטים משולשלין תלויין מן הקרן, ואורך החוטים השמונה אין פחות מארבע אצבעות, ואם היו יותר על כן אפילו אמה או שתים כשרין, וכל האצבעות בגודל, ויהיה אחד משמנה החוטים חוט תכלת והשבעה לבנים. השגת הראב"ד ויהיה אחד משמונה החוטין חוט תכלת והשבעה לבנים. כתב הראב"ד ז"ל א"א טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים עכ"ל.

שולחן ערוך [אורח חיים הלכות ציצית סימן יא סעיף ד] אורך החוטים השמונה אין פחות מד' גודלים, וי"א י"ב גודלים, וכן נוהגין. ולמעלה, אין להם שיעור. (הגה: ואם עשאו ארוך יותר מדאי, יכול לקצרו, ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי) (מרדכי בה"ק). א' מהחוטים יהיה יותר ארוך, כדי שיכרוך בו הגדיל. (הגדיל היינו החלק מהציצית שאינו ארוג). (הגה: ושיעור הנזכר יהיה בציצית לאחר שנקשר, מלבד מה שמונח על קרן הבגד) (סברת ב"י).

[18] נחלקו הראשונים האי ד' אצבעות כלפי מה נאמר,
שיטת הרמב"ם הגדיל והענף יחד ד' אצבעות

שיטת רש"י אורך הענף מלבד הגדיל הוא ד' אצבעות וכיוון שהגדיל הוא שליש והענף ב' שליש [מנחות לט.] נמצא סך הכל ו' אצבעות

שיטת תוס' הגדיל מלבד הענף ד' אצבעות, וכיוון שהענף הוא עוד ב' פעמים אורך הגדיל נמצא סה"כ י"ב אצבעות.

והשו"ע הביא בסתם את שיטת הרמב"ם ובי"א את שיטת תוס' וכתב שהמנהג הוא כתוס'.

[19] רבי אומר אינם מעכבים, רמב"ם [הלכות ציצית פרק א הלכה ד] והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו, וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר.

שולחן ערוך [אורח חיים הלכות ציצית סימן יג סעיף ב] אם היא מצוייצת כהלכתה, מותר לצאת בה לרשות הרבים, בין טלית קטן בין טלית גדול, אפילו בזמן הזה שאין לנו תכלת. (רק שלא יהא מונח לו על כתיפיו) (דברי ר"ן ור"י פ' חבית דף ק"ח ע"ב) (ומוקמינן לטלית אחזקתיה שהוא מצוייץ כהלכתו, ואין צריך לבדקו קודם שיצא בו) (דברי תשובת הרא"ש כלל ב' ותשובת הרמב"ן סימן רט"ו /ר"ט/, ובכל בו בשם הרמב"ם פרק י"ט מהלכות שבת).

[20] י"ג פה רבי, אבל במנחות לח. רבי ס"ל דמעכב, ע"כ במסורת הש"ס כתב לגרוס פה איפכא דברי רבי וחכמים אומרים אינם מעכבים..

[21] במנחות [לז:] מבואר ג' נפ"מ למחלוקת זו.

א. לענין ציצית כלאים כאשר אין בה ד' ציציות, אלא רק ג', האם עובר באיסור כלאים הלובשה, שלת"ק עובר ולר"י אינו עובר שהרי מכ"מ עושה מצוה.
ב. לענין טלית בת ה' כנפות שלר' ישמעאל שס"ל כל אחת מצוה בפני עצמה, א"כ כי רביה רחמנא לטלית בת ה' ה"נ שצריך להטיל ציצית בכנף החמישי.
ג. לענין היוצא בשבת בטלית שאין בה ד' ציציות אלא רק ג' או פחות, שלת"ק חייב חטאת כיוון שבציציות אלו אינו עושה מצוה ונחשבות כמשוי. ולר"י לא חייב חטאת כיוון שעושה בהם מצוה.

[22] ארבע ציציות מעכבות, הלכה למעשה נפסק כדברי ת"ק שכולם מצוה אחת הם, ועתה נביא את הכלל, ואח"כ נביא גם כל הנפ"מ שהוזכרו בהלכה

רמב"ם [הלכות ציצית פרק א הלכה ה] אף על פי שאין אחד מהן מעכב את חבירו [פירוש הלבן אינו מעכב את התכלת וכן איפכא] אינן שתי מצות אלא מצות עשה אחת, אמרו חכמים הראשונים והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת, וארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת, והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת.

שולחן ערוך [אורח חיים הלכות ציצית סימן יג סעיף א] ארבע ציציות מעכבין זה את זה, שכל זמן שאין בה כל הארבע אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה לרשות הרבים בשבת חייב חטאת (ועיין לקמן סימן ש"ח סעיף ל"ח).

א לענין כלאים כאשר נפסקה רק אחת מציציותיו שיש בו איסור תורה. לא מצאתי, וקצת יש ליישב שכבר כתב הרמב"ם [ציצית פרק ג' הלכה ז] כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושה הלבן בלבד של חוטי פשתן לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז, אלא גזירה מדבריהם שמא יתכסה בה בלילה שאינו זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה שחובת הציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראיה וסומא חיב בציצית אף על פי שאינו רואה אחרים רואים. ע"כ. הרי שאין נוהג ההיתר של כלאים למעשה, א"כ הלכה זו לא מצויה.

ב. לענין טלית בת ה' כנפות, שמטיל רק ד' ציציות ולא ה'. רמב"ם [הלכות ציצית פרק ג הלכה ג] על ארבע כנפות כסותך בעלת ארבע ולא בעלת שלש, אם כן בעלת ארבע ולא בעלת חמש, תלמוד לומר אשר תכסה בה אפילו בעלת חמש או יותר על זה, ולמה אני מחייב בעלת חמש ופוטר בעלת שלש ושתיהן אינן בעלי ארבע כנפות מפני שיש בכלל החמש ארבע, לפיכך כשהוא עושה ציצית לבעלת חמש או שש אינו עושה אלא לארבע כנפים המרוחקות זו מזו מאותן החמש או השש בלבד, שנאמר על ארבע כנפות כסותך.  

שולחן ערוך [אורח חיים הלכות ציצית סימן י סעיף א] טלית שאין לה ד' כנפות, פטורה. יש לה יותר מד', חייבת ועושה לה ארבע ציציות בארבע כנפיה המרוחקות זו מזו יותר.

ג לענין יציאה לרשות הרבים בשבת כאשר יש רק ג' ציציות או פחות.

רמב"ם [שבת פרק י"ט הלכה כ'] מותר להתעטף בטלית שיש בשפתיה מלל אף על פי שהן חוטין ארוכין, ואף על פי שאינן נואי לטלית מפני שהן בטלין לגבי הטלית ואינו מקפיד עליהם בין היו בין לא היו לפיכך היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חיב מפני שאותן חשובין הן אצלו ודעתו עליהן עד שישלים חסרונן ויעשו ציצית אבל טלית המצויצת כהלכתה מותר לצאת בה בין ביום בין בלילה שאין הציצית הגמורה משוי אלא הרי היא מנוי הבגד ומטכסיסיו כמו האימרא וכיוצא בה, ואילו היו חוטי הציצית שהיא כהלכתה משוי היה חייב היוצא בה אפילו ביום השבת שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה את השבת. 

שולחן ערוך [אורח חיים הלכות ציצית סימן יג סעיף א] ארבע ציציות מעכבין זה את זה, שכל זמן שאין בה כל הארבע אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה לרשות הרבים בשבת חייב חטאת (ועיין לקמן סימן ש"ח סעיף ל"ח).

[23] הוספה זו הובאה בנ"א, וכתב על זה בהערות המגיה על מס' ציצית והוא דין גרדומין המבואר בגמרא. ע"כ. וקצת צ"ב שהרי בגמרא [מנחות לח.] מבואר שלגבי גרדומין בעינן שיור כדי עניבה. ולא די בכל שהו. 

[24] בתוך ג' אצבעות, רמב"ם [הלכות ציצית פרק א הלכה ו] כיצד עושין את הציצית, מתחיל מזוית של טלית שהיא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ארבעה חוטין וכופלן באמצע, נמצאו שמונה חוטים משולשלין תלויין מן הקרן, ואורך החוטים השמונה אין פחות מארבע אצבעות, ואם היו יותר על כן אפילו אמה או שתים כשרין, וכל האצבעות בגודל, ויהיה אחד משמנה החוטים חוט תכלת והשבעה לבנים. השגת הראב"ד ויהיה אחד משמונה החוטין חוט תכלת והשבעה לבנים. כתב הראב"ד ז"ל א"א טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים עכ"ל.

שולחן ערוך [אורח חיים הלכות ציצית סימן יא סעיף ט] יעשה נקב באורך הטלית, לא למעלה מג' אצבעות (היינו גודלין), (כל בו סימן כ"ב ומיימוני והגהות סמ"ק סימן ל"א), מפני שאינו נקרא כנף, ולא למטה מכשיעור שיש מקשר גודל עד סוף הציפורן, משום שנאמר על הכנף, (במדבר טו, לח) ואם היו למטה ממלא קשר גודל, היה תחת הכנף. הגה: ומודדין זה ביושר, ולא באלכסון מן הקרן (ב"י).

ולענין מש"כ הרמב"ם והשו"ע שיש למדוד האצבעות באגודל.

עיין עוד יוסף חי [פרשת נח אות י] שכתב "ואלו השלושה אצבעות מודדין באמה קמיצה זרת, כי סדר האצבעות כך הם גודל חסד, אצבע גבורה, אמה תפארת, קמיצה נצח, זרת הוד, על כן יש לזה טעם ע"פ הסוד מה שמודדין בשלושה אצבעות אלו, וכנזכר בשער הכונות [דף ו' ע"ד] עיי"ש ודלא כאותם הפוסקים שפסקו להקל למדוד ג' גודלין שהוא שיעור יתר גדול מזה.

ובמנ"ב [סימן י"א ס"ק מ"ב] כתב עין בארצות החיים דמסיק לכתחילה יותר טוב למדוד השלוש אצבעות באמה קמיצה וזרת הסמוכין זה לזה.

ועיין שם בביאור הלכה [ד"ה היינו גודלין] שכתב שטעם האר"י לשערי תשובה דס"ל לאר"י שמדידת האגודל היא במקום הקצר, וג' גודלין שווה לאמה קמיצה זרת. והבאור הלכה גופיה ס"ל שסבר האר"י לחשוש לשיטת הרוקח דבעינן תוך ג', וכתב שם נפ"מ בענין.

ומסים שם המנ"ב שכדי לצאת כל החששות [התוספות, והרוקח]  יעשה הנקב תוך ג' אצבעות אמה קמיצה וזרת.

[25] שו"ע [סימן י"א סעיף י"א] אם הגדיל שקוראין אורילייזא הוא רחב לא יטיל בו הציצית ואם הטיל בו פסול דעל כנפי בגדיהם כתיב וזה אינו נחשב מהבגד אבל עולה לשיעור מלא קשר גודל ולהרחקת שלוש אצבעות כיון שהנקב תוך הבגד, הגה וטוב שימדוד שיעור קשר גודל בלא הגדיל ויהיה תוך שלוש אצבעות עם הגדיל ע"כ.

[26] פתיל היינו חוטי שתי בלא חוטי ערב הנתונים בקצה הטלית [תכלת]

[27] בשפת הבגד עושין חוט עבה וחזק כדי שלא יהיה נוח להיקרע, והוא נקרא בין טפח – שפת הבגד, לפתיל -לחוטי השתי בלא ערב. ובמנחות מב. נקרא "גדיל" [ע"פ ל"ק דרש"י התם]

[28]ראה מנחות מב. על הא דת"ר הטיל על הקרן או על הגדיל כשרה ראב"י פוסל בשניהם, [ופירש"י קרן שפת חודה של קרן, גדיל- חוט עבה וחזק בבגד תחילה כדי שלא יהיה נח להיקרע, לישנא אחרינא גדיל אלו הן חוטין שבשפת ב' הצדדים שקורין אורלי"ש –דהיינו חוטי שתי בלא ערב] וקאמר בגמ' כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב ציצית צריך שתהיה נוטפת על הקרן שנא' על כנפי בגדיהם כמאן כראב"י. ע"כ

ומהא דאמר רב שצריך שתהיה נוטפת על הקרן. בפשטות נראה שהוא ראיה רק לכך שאין להטיל על הקרן אך אינו ראיה לומר שלא יטיל בגדיל, אך ראה בספר אמרי ברוך [סוגיות ציצית עמ' קנז] שכותב שהוא ראיה לב' המימרות עיי"ש בדבריו.

ובענין ההלכה למעשה ראה נימוקי יוסף ד"ה נוטפת שכתב שהלכה כר"א בן יעקב. וכן כתב בסמ"ג [עשין כו קח ע"ג, הובא בב"י סימן י"א סעיף י"א]. וכן נראה מהרא"ש.

אך ראה בארגמן להגר"ח קניבסקי שכתב שדעת הרמב"ם לפסוק כחכמים בב' הדברים בין לענין נתינה בקרן ובין לענין נתינה בגדיל. וס"ל גם שדעת הרי"ף לענין נתינה בגדיל לפסוק כחכמים אך לענין נתינה בקרן ס"ל לרי"ף כראב"י.

ולענ"ד נראה ע"פ מש"כ בספר אמרי ברוך [סוגיות ציצית עמ' קנז] שמבאר בסוגיא דמנחות שקרן וגדיל בהדי הדדי אתיין, א"כ יוצא שהרי"ף ס"ל כראב"י בתרוויהו כיוון שלענין קרן פסק הרי"ף בהדיא כראב"י.

[ועיין עוד רמב"ם פ"א ה"ו, והוא מימרת רבי יוחנן במנחות שם, וראה גר"א על סימן י"א סעיף יא שכתב שר' יוחנן ס"ל כראב"י. אם כן הרמב"ם בפשטות כראב"י. אך בארגמן תמה על כך

וראה עוד רמב"ם פ"א ה"ו שכתב שנותן את חוטי הציצית בנקב שעושה בזוית של טלית שהוא "סוף הארוג", ואפשר לבאר כוונתו שנותנו בסוף אריגת הבגד קודם הגדיל שעשוי לחיזוק הארוג ואינו עצם הארוג, ובהכי אין מחלוקת בין הרא"ש לרמב"ם. וראה ב"י ס"י ס"ו שיש לפרש באופן הממעט במחלוקת]

[אמנם אם נפרש על פי הל"ב דרש"י במנחות שגדיל היינו חוטי שתי בלא ערב,[ובזה נפסק להלכה בשו"ע סימן י"א אות י"א שאסור] א"כ היינו פתיל דהכא, וצ"ע איך יתפרש בריתא דידן גבי בין טפח לפתיל [ארגמן]

[29] קצצה וחיברה-

פירוש א'- ציצית כשרה אשר קצץ כנף יחד עם הציצית וחיברו ת"ק מכשיר ור"מ פוסל, ובמנחות [מא.] מבואר שלא אסר ר"מ אלא בתוך ג' אצבעות.

ובטעם האיסור נחלקו הראשונים.

שיטת רב עמרם - הטעם של ר"מ הוא שכאשר החלק שנקרע הוא פחות מג' אצבעות, לית ליה תורת בגד וכמאן דליתא דמי. ואם היה ציצית בחלק שנקרע ותפרו יחד עם הציצית שבו לא פטר לציצית, ולפי פירוש זה הקרע צריך להיות לגמרי אבל אם נשתייר כל שהוא מהטלית לית לן בה ושרי.

ולהטיל מחדש בחלק הנתפר לרא"ש לא מועיל ולנ"י מועיל.

ובענין שיטת הרמב"ם בזה ראה לקמן.

ושיטת רש"י שהטעם של ר"מ הוא שמא ישתייר מחוט התפירה ויניחנו לשם ציצית. והוי תעשה ולא מן העשוי. ולפי דבריו כל אורך של קרע הוא בכלל האיסור ואפילו כל שהו. ומצד שני יש קולא שאם תפר בחוט שאינו כשר לציצית שרי.

ובלמעלה מג' לכו"ע שרי לרב עמרם כיוון שלחלק הנתפר יש שם של בגד ואינו בטל, ולרש"י כיוון שאין דרך להטיל ציצית למעלה מג' אצבעות.

והנה בבר' לא מבואר אם הוא דווקא תוך ג' אצבעות, וא"כ אפשר לבאר הבר' שהקרע למעלה מג' אצבעות, והוא נדון בפנ"ע. על כן ישנו פירוש נוסף-

פירוש ב' – מדובר בטלית מצויצת ונחלקה למעלה מג', שלת"ק כשר ולר"מ פסול משום תעשה ולא מן העשוי. וההלכה תבואר במקומו.

עוד במסכת ציצית עם פירוש החילזון בארנו באופן אחר- לענין חוטי הציצית שנקרעו וחזרם וחיברם יחד. ופרטי ההלכות בזה יבוארו במקומם.

[30] קצצה וחיברה, על פי ההבנה שהמתני' איירי בנקרע חלק של עד ג' אצבעות.

רמב"ם [הלכות ציצית פרק א הלכה יח] נפסק הכנף שיש בה ציצית חוץ לשלש אצבעות תופרה במקומה, בתוך שלש לא יתפור, נתמעטה זוית של בגד שבין חוטי הציצית ובין סוף הארוג אפילו לא נשאר מן הארוג אלא כל שהוא כשר, וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר, ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה.

אך ראה בשו"ע [סימן ט"ו סעיף ד']  נקרע הטלית תוך ג' אצבעות סמוך לשפת הכנף, אינו רשאי לתפרו, ופרש רש''י דחיישינן שישתיר מחוט התפירה ויניחנו ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית, ולטעם זה אפלו נקרע כל שהוא לא יתפור. ולפי זה טלית של צמר שנקרעה תוך שלשה מתר לתפר האידנא דאין דרך לתפור בחוטי צמר, ורב עמרם פירש דטעמא משום דנקרע תוך שלשה לית ביה תורת בגד, וכמאן דליתיה דמי ואף על גב דתפריה כמאן דפסיק חשוב ואי עביד ביה ציצית לא פטרה לטלית, ולפרוש זה אם נקרע ונשתיר כל שהוא כשר, ויש אומרים דלרב עמרם לא נפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו, אבל אם אחר שתפרו הטיל בו ציצית כשר, וירא שמים יצא את כלם היכא דאפשר.  

וכתב במשנה ברורה ס"ק י"ז דהיכא שאי אפשר סברת רב עמרם עיקר.

[ולענין הטלת ציצית אחרת בכנף זה לרא"ש אסור ולנ"י שרי. והכסף משנה [בפרק א הלכה י"ח] כתב שדברי הרמב"ם נוטים לדברי הנימוקי יוסף. [שכתב הרמב"ם נפסק הכנף שיש בו צצית, וכו' ומשמע דווקא ציצית שיש בו בשעת קריעה קאמר דפסול] וכ"כ בב"י [סימן טו סעיף ד] ואח"כ כתב שהלכה כרמב"ם. 

אלא שהמנ"ב על דברי השו"ע שכתב שיר"ש יצא ידי כולם היכא דאפשר כתב שהיכא דאי אפשר הלכה כרב עמרם וגם דתפירה לא חשיב חיבור, [דהיינו כי"א שהביא השו"ע שיכול להטיל צצית אחרת על כנף זה]ע"כ.

והקשו על דברי המנ"ב שהרי השו"ע סתם כשיטת הרא"ש והביא את שיטת הנ"י כיש אומרים. ולפי הכלל סתם ויש הלכה כסתם הרי צ"ל דס"ל לשו"ע לפסול ציציות חדשות בחלק הנתפר.

ובמנ"ב אל"ד [הערה 6] תרצו שבב"י משמע דדעה שניה עיקר.

אך יותר נראה לענ"ד בדברי השו"ע מש"כ במסכת צצית עם פירוש החילזון [הערה 23] שלמעשה אפשר שהשו"ע חזר בו רק מהפירוש ברמב"ם שהוא כדברי הנ"י אלא ביאר דברי הרמב"ם כדברי הרא"ש.

וס"ל לשו"ע דמדקאמר הרמב"ם "לא יתפור" משמע לא יתפור הכנף כלל, אפילו יביא כנף אחר שאין בו ציצית, או שיסיר את הצצית קודם שמטיל. [וראה הל"ע חלק ו' עמ' רכ"ז שהאריך להביא מקורות בענין זה שכאשר השו"ע בא לערוך שולחנו הטהור רוח על פניו יהלוך וחזר בו ממש"כ בב"י]

ואם הבנת המתני' היא למעלה מג' ומדובר בטלית מצויצת-

שו"ע [סימן ט"ו ס"ב] אינו יכול ליקח הכנף כמו שהוא עם הצצית ולתפרו בבגד אחר משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה משעת עשיה עכ"ל.

משמע שלחבר את ב' החלקים באותו בגד עצמו שרי, וכ"כ הדר"מ [סימן י אות א]. וכן כתב המג"א, [ס"ק ג'] וכן כתב המנ"ב [ס"ק ז] לבאר את דעת השו"ע. אך הט"ז פוסל משום תעשה ולא מן העשוי, [סימן ט"ו ס"ק ג'] וכן כתב למעשה המנ"ב [שם] וכן הבא"ח [לך לך י'] כתב שיתיר ציצית של חלק אחד ואחר כך יתפור ב' החלקים יחד, וההליכות עולם [על הבא"ח שם] כתב לחוש לזה, אך בהלכה ברורה [סימן ט"ו ס"ק ט"ו] כתב להכשיר. [וכן נראה לענ"ד בזה, אחר שהשו"ע והרמ"א מסכימים בזה]

ואם הבנת מתני' שקאי על חוטי הציצית שנקרעו באופן שנפסל הציצית על ידי קרע זה וחיברם יחד כדי להחזירם לכשרותם-

הבאר היטב [סימן יב ס"ק ג']  הבין בדעת הט"ז שחיבור זה מועיל להכשיר את הציצית.

אך השערי תשובה שם השיגו. והמשנה ברורה [ס"ק ז] פסק כוותיה וס"ל שאם עתה על ידי הקרע נפסל הציצית לא מועיל לקושרו מחדש ועל ידי זה להכשירו, אך אם קודם שנפסקו חוטי הציצית קשרם, ואח"כ נפסקו חוטי הצצית האחרים באופן שאם לא היה קושר את החוט הראשון שנקרע היה נפסל הצצית, מועיל מה שקשרו קודם לכן כדי לשמור על כשרותו כדי שלא יפסל עתה על ידי הקריעה השניה. וכך הלכה. [א"כ יוצא שההלכה כר"מ ולא כת"ק, שהוא יחיד, דומיא דהלכה א', דלית הלכתא כת"ק]

ואולי אפשר לומר דמאן דמכשיר לעיל בטלית שנקרעה לשנים וחזרה ותפרה דלית ביה משום תעשה ולא מן העשוי, הכא נמי גבי החוטים, ויכול לחברם.

ואולי יש לחלק ששאני התם שהחסרון הוא בבגד, מה שאן כאן שהחסרון הוא במכשיר, חמירא טפי ולא מועיל לחבר ב' החלקים שוב.

[31] עשאה בפני עצמה-

בארגמן פירש שאם עשה כנף שיש בו ג' על ג' כשר להטיל שם צצית לכולי לעמא, כיוון שיש לחלק זה שם בגד.

שו"ע [סימן ט"ו ס"ד] נקרע הטלית תוך שלוש אצבעות סמוך לכנף אינו רשאי לתופרו, ע"כ משמע שלמעלה מג' אצבעות רשאי לתופרו.

פירוש נוסף - שהחלק ההוא שקצצו מהטלית עשאו לבגד בפני עצמו [אם מתני' איירי שנקרע הכנף בתוך ג' מדובר שעושה את החלק הגדול ציצית, ואם מדובר שנחלקה למעלה מג', אפשר שכל חלק מביניהם יעשהו ציצית אם יש בו שיעור להתעטף.] וחוטי הציצית שנשארו כשרים ולא נפסלים משום תעשה ולא מן העשוי.

שולחן ערוך [סימן ט"ו סעיף ג'] טלית מצויצת כהלכתה שחלקוה לב' ובכל חלק יש בו שיעור שיעור להתעטף ונשאר לכל אחת מהם ציצית אחת או שתים אין בו משום תעשה ולא מן העשוי.

וצ"ע היכן הוא בדברי הרמב"ם.[ואפשר שמדויק בפרק א הלכה יח שכתב שאם נקרע הכנף לא יתפור, ומשמע מדבריו שרק לא יתפור אבל אם רוצה להטיל צצית יוכל להטיל, דלא כתב הרמב"ם כלפי החלק הגדול שצריך להסיר ממנו הציציות,] אשמח לשמוע דעתכם בזה

ולפי הביאור הג' שאיירי בחוטי ציצית שנקרעו ה"פ- אם חוט הצצית נקרע לב' קודם שהטילו לתוך הבגד ואח"כ קשרו ע"י קשר של קיימא ואח"כ הטילו לציצית כשרה,

וענין זה לא נמצא ברמב"ם ושו"ע אבל נמצא בנו"כ.

ופסקו במשנה ברורה [סימן י"ב ס"ק ז] "אם מתחילה קודם שעשה הציצית מהחוטין נפסקו החוטי וקשרן בקשר של קיימא ואחר כך עשה מהם ציצית, כשר דקשירה הוי חיבור גמור" ע"כ.

[32] פירוש- יש מפרשים שהלכה זו מדברת לענין הקונה טלית מצויצת מגוי, שהיא פסולה. שמא הוא בעצמו עשה את הבגד, וגוים לאו בני לשמה נינהו. אך אם לוקח מישראל  או מגוי תגר שאומר שלקחם מישראל [וזהו מש"כ במתני' "ומשל" ישראל, דהיינו שטלית זו נלקחה מישראל אך אין הישראל מוכרה, ולא קאמר מישראל, דמשמע שהישראל מוכרה] טלית זו כשרה.

אך ראה במסכת ציצית עם ביאור החילזון שהקשנו כמה קושיות על ביאור זה, א. דמהו לשון "מצא בה", ומשמע שבשעת הקניה לא ידע שיש תכלת, ואם משנתנו מדברת לענין פסול לשמה מה נפ"מ אם ידע או לא ידע שיש בה תכלת. ב. מדוע קאמר דווקא תכלת, ולא קאמר ומצא בה ציצית, ג. הבר' שהובאה במנחות לענין פסול לשמה הובאה בלשון אחרת "הלוקח טלית מצויצת מן השוק מישראל הרי היא בחזקתה מן העובד כוכבים מן התגר כשרה מן ההדיוט פסולה".

על כן פירשנו שמדובר פה לענין קונה טלית מעכו"ם ולא ידע שיש בה תכלת ואח"כ מצא בה תכלת, שסלקא דעתין למימר שכיוון שלא אמר המוכר שיש בה תכלת, א"כ מלמד שלא ידע המוכר מציציותיה, והאי טלית של ישראל היא, ומצאה העכו"ם או גנבה, ונדון זאת כמצא טלית מצויצת, וס"ד שכשרה דהאי ציציות לשמה הם והתכלת מחלזון. קמ"ל שבגוי הדיוט פסולה. [ולא מטעם לשמה לחודא, כי אם היה רק מדין לשמה, היה יכול לפרק הטויה ולטוות מחדש, והשתא שהפסול הוא בתכלת אז אפילו אם יפרק הטוייה וישזרנה לשמה מחדש לא יועיל, דהפסול הוא בתכלת שהוא קלא אילן, ואף את"ל שהוא מחילזון מכ"מ בעינן צביעה לשמה וליכא ואת זה אי אפשר לתקן]

אך אם קונה מישראל או מעכו"ם תגר ואח"כ מצא בה תכלת, הרי היא בחזקת כשרות. [ובתגר גוי מדובר שאומר שקנה מישראל, שנאמן בזה]

ולהלכה לפי פירושא קמא

הלוקח טלית מן העכו"ם, רמב"ם [הלכות ציצית פרק ב הלכה ז] המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין פסולה, שזורין כשרה, הלוקח טלית מצוייצת מן השוק מישראל הרי היא בחזקתה מן הכותי התגר כשרה מן ההדיוט פסולה. השגת הראב"ד המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין משוזרין פסולה. כתב הראב"ד ז"ל א"א אם תדקדק יפה בגירסא של עירובין תמצא באמת דהכי מסקנא דשזורין מופסקין כשרה דכולי האי לא טרחי, והא דתנן בהמוצא תפילין ישנות מכניסן זוג זוג אבל לא חדשות כרבי יהודה לאו משום דחיישינן שמא קמיעים הם דכולי האי לא טרחי לעשות קמיע כעין תפילין אלא מאי הן חדשות שאין מקושרות ומשום דלא אפשר למקטרינהו בשבתא ואפי' בעניבה דר' יהודה לטעמיה דאמר עניבה קשירה היא עכ"ל.

שולחן ערוך אורח חיים [הלכות ציצית סימן כ סעיף א] הלוקח טלית מצוייצת מישראל, או מתגר א"י (ואומר שלקחן מישראל נאמן) (נ"י הלכות ציצית), כשר, דכיון דתגר הוא, חזקה שלקחה מישראל, דלא מרע נפשיה. אבל אם לקח מא"י שאינו תגר, פסולה.

ולפי הפירוש השני שפירשנו לא מצאתי הלכה מפורשת שנכתב לענין זה בציצית, ומכל מקום היה מקום לדון פה משום מקח טעות, שהרי מסתמא לא שילם על הטלית כמו שהיה משלם על טלית מצוייצת, וצריך להחזיר הציצית למוכר. אך עיין בב"מ דף ס"ד האי מאן דאוזיף פשיטיה מחבריה ואשכח ביה טופיינא  אי בכדי שהדעת טועה מחייב להדוריה ליה ואי לאו מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה, היכי דמי בכדי שהדעת טועה אמר רב אחא בריה דרב יוסף בעישורייתא וחומשייתא, א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ואי איניש תקיפא הוא דלא יהיב מתנה מאי א"ל דלמא מגזל גזליה ואבלע ליה בחשבון, דתניא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא, ואי איניש דאתי מעלמא דלא שקיל וטרי בהדיה מאי א"ל דלמא איניש אחרינא גזליה ואמר ליה כי יזיף פלוני פשיטי מינך אבלע ליה בחשבון.

רמב"ם [פ"ד מהלכות מלוה הלכה י'] המלוה את חבירו ומצא הלוה יותר או שהחזיר לו חובו ומצא המלוה יותר אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואם לאו מתנה הוא שנתן לו או גזילה היתה לו בידו והבליע לו בחשבון או אחר צוה להבליע לו, בכמה הדעת טועה באחד ובשנים או בחמשה או בעשרה שמא מנה חמשה חמשה או עשרה עשרה וכן אם מצא יתר מנין החמישיות או מנין העשיריות אחד אחד חייב להחזיר לו שמא האחדים שהיה מונה בהן החמשיות או העשיריות נתערבו עמהם.

שלחן ערוך חושן משפט רלב סעיף ב המקבל מעות מחבירו בין שהם במכר בין בהלואה בין בפרעון ומצא יתרון במעות אפילו אם לא תבעו חייב להחזיר אם הוא בכדי שהדעת טועה דהיינו שאם יש לחלק המעות העודפות להוציאם עשרה עשרה או חמשה חמשה ואין אחת או שתים עודפות שאינן באות לכלל חמש יש לומר שטעה בחשבונו אם הם עשיריות טעה בין חמשים לארבעים או בין ארבעים לשלשים ואם הם חמישיות יש שרגילים למנות חמש חמש  ואם היו נ"ה טעה בעשיריות כמו שנתבאר ובחמש העודפות טעה בין שלש חמישיות לארבע ואם עודפות ט"ו או כ"ה טעה שלש פעמים או חמש פעמים בחמישיות אבל אם עודפות על החמישיות אחת או שתים או שלש או ארבע שאינן מגיעות לחמש כולם מתנה ובלבד שהמעות יתרים שמצא לא יהיו במנין החמישיות או העשיריות שאם היו במנינם חייב להחזיר לו שמא האחדים שהיה מונה בהם החמישיות או העשיריות נתערבו עמהם הגה ובמקום שרגילים למנות אחת אחת או שתים שתים וכיוצא בזה מיקרי שהדעת טועה לפי המנהג שרגילים למנות.

וה' יצילני מכל מכשול וטעות.

[33] צ"ע מדוע נשמט ברמב"ם, [אולי דס"ל שהאי מתני' כמ"ד שד' מצוות הם, ומ"מ בעינן ד' ציציות משום [מצווה]

אבל להלכה קיי"ל שחדא מצווה היא.

אני מעתיק כאן מה שכתבנו בקונטרס מסכת ציצית עם ביאור החילזון גבי ביאור מתני' זו. בביאור הג' ובביאור הו'. וה' יתברך יאיר עינינו במאור תורתו

ביאור ג' - נראה לפרש דאיירי בשבת, שאז אינו יכול לעשות ציצית, ואליבא דר' ישמעאל דד' ציציות אינם מעכבים זה את זה. ואז אינו חייב חטאת בכה"ג כשיוצא לרה"ר כיון שכל אחת מיהא מצווה היא. ומ"מ אסרו לו רבנן לצאת עימה מפני מראית העין, וכשמסתיר זאת ש"ד. [אבל אליבא דחכמים דס"ל דד' ציציות מעכבים זה את זה, אי אפשר להעמיד. דהרי ס"ל שהיוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב חטאת, ולא יועיל מה שיסתיר כנפותיה.]
וקצת יש הוכחה לפרש שתנא דידן אליבא דר' ישמעאל. דממתני' דקאמר יוצא ואסור לצאת, בפשטות איירי אף בשבת, ואי כת"ק דר' ישמעאל, אפילו בניטלה אחת אסור לצאת בה בשבת דהוו הנותרים כמשוי, והיוצא בה חייב חטאת.
ואף שעדיף לבאר מתני' אליבא דהלכתא דהיינו אליבא דת"ק דר' ישמעאל דקיי"ל כוותיה. מ"מ אינו כ"כ קשה, דהנה רב יהודה אמר שמואל ס"ל במנחות [לז:] דהלכתא כר' ישמעאל, ובאמת תימא אמאי פסק כר' ישמעאל במקום סתם מתני'. ולפי ביאור זה אפשר שסמך שמואל על תנא דבר' דידן דסתם כר' ישמעאל. ותו עיין מתניתא א' שהלכתא כר"ש נגד ת"ק. הרי שת"ק שם אינו רבים. א"כ ה"נ ת"ק יחידאה. וכן עיין לקמן מתניתא כ' שת"ק אינו חכמים עיי"ש.
אלא דלפירוש זה קשיא סתם מתני' אסתם מתני' דלעיל י"ג סתם לן תנא כרבנן, ואילו הכא סתם לן תנא כר' ישמעאל.
ביאור ו' - נראה בס"ד לפרש שמדובר בטלית שאולה אחר שלושים, שפטור מליתן בה ציצית מדאור' ורק מדרבנן חייב- מפני שנראית כשלו, וגדר תקנת רבנן היא שיראה עם ציצית, ולא שחייבו חכמים את הטלית בציצית כטלית רגילה. דזיל בתר טעמא שכיון שכל החיוב הוא מפני שנראית כשלו, אם כן כל החיוב הוא רק במה שנראה. ועל כן אם יכול להסתיר שחסר בה ציצית ש"ד. דסו"ס נראה שיש בה ציצית. וראה במסכת ציצית עם ביאור החילזון עוד כמה ביאורים שביארנו גבי הלכה זו

רמב"ם הלכות ציצית פרק ג הלכה ד – כסות של בגד וכנפיה של עור חייבת היא של עור וכנפיה של בגד פטורה לפי שאין הולכים  אלא אחר עיקר הכסות כסות של שני שותפין חייבת שנאמר על כנפי בגדיהם לא נאמר כסותך אלא למעט שאולה שהטלית השאולה פטור המן הציצית שלשים יום מכאן ואילך חייבת.

שו"ע [סימן י"ד סעיף ג'] השואל מחבירו טלית שאינה מציצת פטור מלהטיל בה ציצית כל שלושים יום דכתיב כסותך ולא של אחרים אבל אחר שלושים יום חיב מדרבנן מפני שנראית כשלו הגה ואם החזירו תוך שלושים וחזר ולקחו אינו מצטרף, רק בעינן שלושים יום רצופים שאלה כשהיא מציצת מברך עליה מיד.

[34] ביאור המתני'- אדם שניטלו אחת מציציות טליתו, אוֹחֵז בָּהּ- בכנף שחסר בו ציצית בידו ומסתיר את חסרון הציצית וְיוֹצֵא, נִטְּלוּ שְׁתַּיִם- מציציותיה, מְכַסֶה- כנף אחד בידו ואת הבגד עושה כְּמִין טְרִיגוֹן שהוא בגד בעל ג' כנפות, ועל ידי זה מסתיר את חסרון הציצית בכנף השני, נִטְּלוּ שָׁלֹשׁ ציציות אָסוּר לָצֵאת בָּהּ כיוון שאינו יכול להסתיר את חסרון הציצית.

[35] על מנת שמתני' זו תבואר היטב יש להקדים גם הגמ' במנחות מא: "אמר שמואל כלי קופסא חייבים בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו [פירוש לתכריכין] שפטורה מ"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והא לאו לאיכסויי עבידא, בההיא שעתא [פי' שמלבישין התכריכין למת] ודאי רמינן ליה משום לועג לרש חרף עושהו" ע"כ הגמ'.

ויש כאן ג' נידונים בענין ציצית בתכריכין

א' האם ציצית היא חובת גברא או חובת מנא.

ב' אופן קבורת המת האם מתירים את הציצית ממנו, או שנקבר בטלית עם ציצית. ומטעם לועג לרש.

ג' קדושת הציצית, האם יש בה קדושה או לאו [וממילא נפ"מ גם לגבי מת האם קוברים אותו אם ציצית או לאו]

כלפי הנדון הא' נפסק שציצית היא חובת גברא

ראה רמב"ם [הלכות ציצית פרק ג הלכה י] היאך חיוב מצות הציצית, כל אדם שחייב לעשות מצוה זו אם יתכסה בכסות הראוי לציצית יטיל לה ציצית ואח"כ יתכסה בה, ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה, אבל בגדים הראויים לציצית כל זמן שלא יתכסה בהן אדם אלא מקופלים ומונחים פטורין מן הציצית שאינה חובת הטלית אלא חובת האיש שיש לו טלית.  

שו"ע [סימן י"ט סעיף א'] "ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא שכל זמן שאינו לובש הטלית פטור מציצית ולפיכך אינו מברך על עשית הציצית שאין מצוה אלא בלבישתו"

כלפי הנדון הב' אופן קבורת המת

שולחן ערוך אורח חיים [הלכות ציצית סימן יט סעיף ב] עשה טלית לצורך תכריכין, אף על פי שלובשו לפעמים בחייו, פטור.

ומהשו"ע הזה לכאורה משמע בפשטות שבתכריכים אין ציצית.

אך עיין שו"ע סימן כ"ג סעיף ד' במקום שנוהגים להסיר ציצית מטלית המת בבית אם הכתפים לובשים ציצית איכא למיחש בהו משום לועג לרש. ומשמע שבטלית המת בד"כ אין נוהגים להסיר הציציות.

וכמו כן עיין שולחן ערוך יורה דעה [הלכות אבילות סימן שנא סעיף ב] אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית. הגה: וי"א דאין צריך ציצית (טור בשם י"א). ונהגו לקברו בציצית, אך שפוסלין תחלה הציצית, או כורכין אחד מן הכנפות.

אם כן זה ביאור דברי השו"ע- שאף שבאמת טלית של מת פטור מצצית מכל מקום מטילים בו ציצית מטעם אחר, משום לועג לרש. ועיין בגמ' מנחות מא "בההיא שעתא [פי' שמלבישין התכריכין למת] ודאי רמינן ליה משום לועג לרש חרף עושהו" ע"כ הגמ'.

ומצאנו ג' פשטים מהו הלעג, על ההוה, על העתיד או על העבר.

דהנה רש"י מנחות ד"ה ודאי כתב "דאי לא רמינא דמי כליעוג כלומר איפטר ליה ממצות" הרי דס"ל שהלעג הוא על מה שעכשיו אין לו צצית. [וברא"ש מבואר דהלעג הוא דווקא אם יש לכתפים ציצית, וכ"כ בשו"ע (סימן כ"ג סעיף ד')]

ומרבנו חיים כהן בתוס' בב"ב עד. משמע שהלעג הוא לעתיד לבוא וכמ"ד מצוות אינם בטלים לעתיד לבוא, כשיקום בתחית המתים ולא יהיה לו צצית.

ור"י (בתוס' שם) פירש שטעם ההטלת צצית היא כדי להודיע שקיים מצוות צצית, ומסלקים את הצצית מיד כיוון שהבגד חדש ולא שמו בו צצית מעולם, ולפי דבר ר"י הלועג לרש הוא שכביכול לא קיים מצות צצית בחייו, וא"כ הלעג הוא על העבר.

וא"כ לשלחן ערוך קוברים עם המת עם טלית משום לועג לרש, ובפשטות כשיטת חכמים. ולרמ"א פוסלים הציצית או כורכים הכנפות. וצ"ב כמאן.

כלפי הנדון הג' האם יש קדושה בחוטי הציצית

רמב"ם [פ"ג ה"ט] ומותר להיכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקן באשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה ואסור למכור טלית מצויצת לגוי לא מפני שיש בגופה קדושה אלא שמא יתעטף בה ויתלוה עמו ישראל וידמה שהוא ישראל ויהרגנו.

ומדברי הרמב"ם משמע שאף בזמן שהחוטים תלויים בטלית אין בה קדושה.

שו"ע [סימן כ"א סעיף א.] חוטי ציצית שנפסקו יכול לזורקן לאשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה אבל כל זמן שהם קבועים בטלית אסור להשתמש בהם כגון לקשור בהם איזה דבר וכיוצא בזה משום ביזוי מצוה.  הגה ויש אומרים שאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהם מנהג בזיון לזורקן במקום מגונה אלא שאין צריכין גניזה. ויש מדקדקין לגונזן והמחמיר ומדקדק במצוות תבוא עליו ברכה.

ויש לעיין בשיטת השו"ע שאסר לקשור איזה דבר בעוד שהחוטים בטלית, איך עושה עם הטלית מרדעת לחמור [ובפשטות מדובר שעל ידי החוטין קושר את הטלית לגוף החמור כדי שלא תיפול ממנו] וראה רמב"ן שביאר שמאחר שבא לבטל את הטלית ולעשות ממנה מרדעת לחמור הוה ליה כסוכה לאחר שבעה שנזרק.

[הערת הרב גרשון שליט"א- ומשמע שהרמב"ם לא פסק דבר ברור האם מותר להשתמש בציצית לתכריכי מתים וצ"ע.

וי"ל שאם היא טלית וציצית שעושה במיוחד עבור המת הרי אין בה קדושה, וודאי שיכול להשתמש בה למת. ואם היא טלית של בר חיובא שרוצה עתה לעשות ממנה תכריכים עיין ברמב"ן בתורת האדם  [אות כ"ג] שכתב לענין עושה מרדעת לחמור מאחר שבא לבטל אותה ולעשות ממנה מרדעת, הוה ליה כסוכה אחר שבעה דנזרק. עכ"ד. וכשעושה אותו תכריך למת נראה דקילא טפי, כיוון שכשעושה מהבגד תכריכים הרי דחיה בידים לגמרי וכבר אינו עומד עוד למצות ציצית. דהא בגד שנותן על המת על מנת שיקבר בו אסור בהנאה [שו"ע יו"ד סימן שמ"ט]

עוד י"ל שכלל זאת הרמב"ם במש"כ בפ"ג ה"ט שאין בה קדושה.

עוד עיין מגילה כו: ורמב"ם

נידון נוסף- האם מותר לרכב על חמור במרדעת. עוד מבואר פה שמותר לרכב על חמור אם שם עליו מרדעת איתא בנדה "רוכבי גמלים כולם רשעים החמרים מהן רשעים ומהן צדיקים איכא דאמרי הא דמכף הא דלא מכף". ופירש"י לשון אוכף של חמור אם יש לו אוכף האבר אינו מתחמם שהעץ קשה הוא ואם אין לו אוכף מתחמם בבשר החמור, אבל דרך גמלים לרכוב בלא אוכף אלא במרדעת ומתחמם, ע"כ. ומרש"י זה משמע שאם רוכב על גבי מרדעת [ואפילו בחמור] בא לידי חמום.
ולפי"ז קשיא מאי דקאמר שעושהו מרדעת לחמור, וכי יאמר התנא לעשות מילתא דרשיעי?

וצ"ל לפי רש"י שהחילוק השני שמחלקת שם הגמ' דמטרטין ולא מטרטין, פי' אם רוכב ירך מכאן וירך מכאן רשע, ואילו רוכב עם ב' ירכות בצד אחד כאישה צדיק. הוא החילוק שס"ל לתנא דהכא. דבכהאי גוונא יכול לרכב גם עם מרדעת על חמור.
אחכ"ז ראיתי ברמב"ם [תרומות פ"ז ה"ו] שכתב "רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה עד שיטבלו ויעריב שמשן מפני שהן בחזקת טומאה מפני החימום שהרכיבה על עור הגמל מוציא טיפה של שכבת זרע" עכ"ל הרמב"ם, וכתב שם ברדב"ז "ואיכא למידק מדברי רבנו שאם רוכב על הגמל במרדעת שלו אינו בא לידי חמום, וכו' דרבינו אינו מחלק בין אוכף למרדעת אלא הכי מפרש הא דמיכף כלומר שיש עליו כיסוי אוכף או מרדעת הא דלא מיכף שאין עליו כיסוי אלא עורו נוגע בבשר ומתחמם וכו'" עיי"ש. ומדבריו משמע שאין דרך גמלים לרכב על מרדעת וכמו שפירש"י, אלא דרך הגמלים שרוכבים על עור הגמל ישירות, ומש"ה רוכבי הגמל רשעים. אבל לרכוב עם אוכף על הגמל מישרא שרי

וכך אזלו דברי השו"ע שכתב באבן העזר [סימן כ"ג סעיף ו'] "אסור לרכב על בהמה בלא אוכף" ונכתב שם בב' חצאי לבנה "פירוש מרדעת באסט"ו בלע"ז". והנה לפי דברים אלו ששרי לרכב במרדעת, על כרחך שפירוש הסוגיא הוא כדברי הרדב"ז הנ"ל שאין חילוק בין אוכף למרדעת ובתרוויהו שרי,  [ובאמת לפי דברי רש"י אין לפרש ד"אוכף" שהתיר השו"ע הכוונה במרדעת, אלא יש לפרש דשרי באוכף שהוא מעץ, שמרדעת מחמם הוא, וכן העיר בספר דברי רגש על נדה שם]
א"כ השתא דאתינן להכי שהלכה כדברי הרמב"ם, אתי שפיר מש"כ במתני' שעושאו מרדעת לחמור, כי כפי פסק השו"ע שרי לרכב על גבי מרדעת בחמור וה"ה לגמל.

[והשתא דאתינן להכי אתי שפיר נמי הא דלא נקט מרדעת לגמל במתני' כי מה שכתב רש"י שדרך גמלים לרכב עם מרדעת, הרמב"ם פליג עליו וס"ל שדרך הגמלים לרכב בלי מרדעת כלל, וע"כ לא כתב מרדעת לגמל שאין זה אורחיהו דגמלים]

[36] במסכת ציצית עם ביאור החילזון, הארכנו בביאור מתני' זו. והבאנו שם ג' ביאורים.

מהלך א' – אדם הצובע טלית בחלזון והפסול הוא מחמת שצבע שלא לשמה, וה"ק מתני'- הצובע טלית לעצמו ללבישה, או שצבע צמר כדי לנסות את התכלת שביורה, שנחשב לשמה ושלא לשמה, [כמ"ש תוס' במנחות מב: ד"ה אם] פסולה.
צבעה אח"כ מעל צבע התכלת אפילו ארבע וחמשה פעמים נשארה בפסולה.
[ואח"כ מש"כ שאין צובעין תכלת אלא בחלזון מילתא באנפי נפשא היא, וראה בפירוש הארגמן לר"ח קנייבסקי שהוכיח מכמה מקומות בש"ס שהאי "שאין" הוא כמו "ואין" ועיין בביאורנו ד"ה שאין צובעין קמא, מש"כ על דבריו.]

 הצובע טלית לעצמו, וכו' רמב"ם הלכות ציצית פרק ב הלכה ג התכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה ואם צבעה שלא לשמה פסולה, והיורה שיש בה הצבע אם צבע בה מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו נפסלה היורה כולה, אלא כיצד יעשה לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן ומניח בו צמר שבודק בו ושורף את שבדק שהרי נצבע לבדיקה, ושופך הצבע שבכלי שבדק בו שהרי טעמו ופסלו, וצובע התכלת בשאר הצבע שלא נפגם. עכ"ל

ומדקאמר הרמב"ם שורף את מה שבדק ולא כתב שיכול לצבוע עליו שוב לשמה משמע שלא מועילה צביעה לשמה על גבי צביעת פסול כדי להתירה, וכסיפא של המשנה. 

[ודלא כמש"כ בים החכמה תשע"ד לבאר את המתני' על פי מחלוקת ר"י ורבנן [בשבת ק"ד:] לענין כתב על גבי כתב שלרבנן פטור. וה"ה אם סופר סת"ם כתב שלא שלמה ואח"כ העביר על כך קולמוס לשמה לא תיקן. ור"י פליג בתרוויהו ומחייב בשבת ומכשיר בקולמוס. והלכתא כרבנן, [רמב"ם שבת י"א הלכה י"א, וראה ב"י יו"ד רע"ו ס"ב בבד"ה] וממילא לענין ציצית אם צבע בכשרות על גבי צבע פסול, פסול. עיי"ש דבריו עוד.

אך לענ"ד נראה דמוכח מהגמ' מנחות מב: שהם מקור דברי הרמב"ם אלו וכן ממתני' פה, שבציצית צבע על גבי צבע פסול, דאיתא התם שכשמנסה התכלת בחתיכת צמר אח"כ יש לשרוף את הצמר שבדק עמו את התכלת, ואם איתא שר"י מכשיר צביעה נוספת למה לזרוק ולא יחוס על דמי הצמר, יצבע מעליו שוב בתכלת לשמה ובזה הכשיר את הצמר. וטעמא דשאני מתפלין שצבע שבצמר הוא נספג בתוכו והצבע השני אינו מעלים את קודמו אלא מתאחד עמו. משא"כ בדיו כל צבע הוא מעל קודמו ומעלים את קודמו. ודוחק לומר שכל הגמ' במנחות רק אליבא דרבנן ולא אליבא דר"י מג"א בתפלין]

מהלך ב' –הנדון בבר' לגבי הצבע שנמצא ביורה של צביעת התכלת

וה"פ דמתני' – לעצמו- אדם שהכניס טלית ליורת התכלת כי רצה טלית צבועה בתכלת, אם לנסות בה- או שהכניס טלית כדי לנסות אם הצבע טוב לצביעת חוטין. פסולה- היורה מלצבוע בה תכלת לצצית. מחמת ש"טעמה פסלה"

[ובטעם שטעמה פסלה – משום שנאמר "כליל תכלת" ופירש הרשב"א שכאשר צובע ביורה קודם צביעת התכלת נפגם מעיקר מיצוי החלזון. וכן כתבו התוס' ד"ה משום לשיטת רש"י.

אך התוספות ס"ל שטעם הפסול הוא מחמת שכאשר טעם הרי יש צבע שאינו ראוי תכלת וביאר במעדני יום טוב שכשאר האדם מנסה התכלת מלמד זה שאינו תכלת ודאי אלא ספק תכלת. ומדבריו משמע שאם יודע שהוא תכלת ודאי אלא שצובע בו שלא לשם תכלת יהיה כשר, ולדבריו יוצא שאם צבע חוטי תכלת ביורה זו כשרה היא עוד לצבוע בה צצית.

עוד ניתן לבאר את דברי התוס' שאין לצבוע קודם צביעת התכלת של הצצית שום דבר כיוון שצריך שהתכלת תצבע כולה לשם ציצית

רמב"ם [ציצית פ"ב ה"ג] התכלת צריכה צביעה לשמה ואם צבעה שלא לשמה פסולה, והיורה שיש בה הצבע אם צבע בה מעט צמר לבדקו אם יפה הוא או לאו נפסלה היורה כולה אלא כיצד יעשה לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן ומניח בו צמר שבודק בו ושורף את שבדק שהרי נצבע לבדיקה, ושופך הצבע שבכלי שבדק בו שהרי טעמו ופסלו, וצובע התכלת בשאר הצבע שלא נפגם. עכ"ל

ומתחילה רציתי להוכיח שמהאי דקתני לישנא ד"נפגם" משמע בפשטות שהוא ענין טכני כמו סכין פגומה, וכדברי הרשב"א שנפגם מעיקר מיצוי החלזון. אבל מדקתני הרמב"ם הלכתא גבי צמר שנצבע לשם בדיקה ולא קתני בצמר שנצבע בה לשם תכלת, משמע שביורה שצבע בה צמר לשם תכלת יכול לצבוע בה שוב לשם תכלת. וכן מדקתני להלכתא בפיסקה "דלשמה", שהרי כך כתב בתחילת הלכה זו "התכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה" משמע דמשום לשמה נגע בה אבל אם צבע בה לשמה שרי לצבוע שוב וכדברי התוס'. ואם כן לפי זה צריך לפרש האי דקתני לישנא דנפגם הוא מחמת לשמה.

[עוד פירשנו שם כלפי הסיפא של המשנה - צבעה אפילו ד' וה' פעמים – קמ"ל שאפילו אם הכניס טלית צבועה ליורה, פסולה היורה לצבוע עימה תכלת לציצית, שאין צובעין תכלת אלא בחלזון- ועתה ע"י שהכניס הטלית ליורה נצבעו המים מחמת צבע התכלת שהיה על גבי הבגד. אך לזה לא מצאתי סמך בהלכה]

מהלך ג' – שצבע בשאר מיני תכלת

וה"פ דמתני'- הצובע טלית לעצמו אם לנסות בה- צבע טלית לעצמו בשאר מיני תכלת שלא מחלזון, או צבעה בשאר צבעים לא לשם צביעה אלא רק לנסות, [וס"ד שיותר קל כיוון שאינו מכוון לצביעה א"כ אין שם צביעה על מה שצבועה עתה ויכול לצבוע אח"כ עליה בצבע חלזון]. פסולה כדמפרש טעמא לקמן.

צבעה אפילו וכו'- ואם אחר שצבע בתכלת שאינה מחלזון צבע שוב בתכלת מחלזון, אפילו ארבע וחמש פעמים. גם פסולה, שאין צובעין תכלת אלא בחלזון בלבד. [ובענין הלכה למעשה בזה ראה הערה להלן]

[37] אלא בחלזון וכו'- רמב"ם- [הלכות ציצית פרק ב הלכה ב]כיצד צובעין תכלת של ציצית לוקחין הצמר ושורין ותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחין אותו באהלא וכיוצא בו כדרך שהצבעין עושין כדי שיקלוט את העין ואחר כך מביאין דם חלזון והוא דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו ובים המלח הוא מצוי ונותנין הדם ליורה ונותנים עמו סממנים כמו הקימונא וכיו"ב כדרך שהצבעין עושין ומרתיחין אותו נותנין בו הצמר עד שיעשה כעין הרקיע וזו היא צורת תכלת של ציצית

עוד הרחבה בענין החלזון ראה מתני' דלקמן.

[38] חלזון למה וכו' רמב"ם פרק ב' הלכה ב' כיצד צובעין תכלת של ציצית לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחין אותו באהלא וכיוצא בו כדרך שהצבעין עושין כדי שיקלוט את העין ואחר כך מביאין דם חלזון והוא דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו ובים המלח הוא מצוי ונותנין הדם ליורה ונותנים עמו סממנים כמו הקימונא וכיו"ב כדרך שהצבעין עושין ומרתיחין אותו נותנין בו הצמר עד שיעשה כעין הרקיע וזו היא צורת תכלת של ציצית.

ומש"כ הרמב"ם בים המלח הוא מצוי כוונתו לים עם מים מלוחים כי בים המלח לא מצוי בע"ח כלל. וכן מוכח מהא דאמרינן במגילה ו. שבחלקו של זבולון היה החלזון, וחלקו לא היה כלל באזור ים המלח אלא באזור ים התיכון [או כנרת]

וכן בשבת כו. איתא שציידי החלזון היו מסולמות של צור עד חיפה, שהם על חופי הים התיכון. אח"כ ראיתי במקורות על הרמב"ם [מהדורת שיננא] שהביא מכלים פט"ו מ"א שקרא שם הרמב"ם בפיה"מ לים הגדול ים המלח"

[אך מאידך ראה מש"כ בדברי הזוהר [שלח קע"ה] "וגוונא דילה נפיק מחד נונא דאזיל בים כנרת" ]

וכיום יש כמה שיטות רווחות בענין מהו החלזון, ונביאם כאן בקצרה [סיכום מנ"ב משנה אחרונה]

שיטת האדמו"ר מראדזין רבי גרשון העניך זצ"ל [מח"ס שפוני טמוני חול ועוד] שהוא "דיונון הרוקחים" [שהוא כעין תמנון קטן שיש לו שלפוחית דיו שחור אשר הוא מטיל אל המים כדי להימלט מאויביו ע" פיזור מסך עשן. ומהדיו השחור הזה הצליח האדמו"ר לעשות צבע כחול ע"י תהליך כימי.]

הרב יצחק הרצוג הציע את הינטינה – סגולית. שהוא שבלול עגול שיש לו קונכיה כחולה סגולה, ויש לו בלוטה של צבע כחול סגול שמפריש בעת סכנה אך לא הצליחו החוקרים לצבוע חוט צמר בנוזל המופק ממנו.

הרב אליהו טבגר [מח"ס כליל תכלת] זיהה את התכלת עם הארגמון קהה קוצים- פורפירה – מורקס טרונקלוס. חלזון ימי בעל קונכיה קוצנית. שיש בגופו שלפוחית של נוזל שקוף, שכאשר הוא נחשף לאוויר צבעו משתנה לסגול, אך אם נחשב לשמש בשלב מסוים מהתהליך משתנה צבעו לכחול [שיטה זו אף שנתמכת בהרבה ראיות, אינה תואמת את דברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל.]

[ראיתי לנכון להביא פה מש"כ בביאור למסכת ציצית – "והנה בעת חגיגת סיום הקונטרס עם ב"ב  שיחיו, מצאתי בחצר ביתי חלזון, אשר גופו בצבע תכלת כחול, דומה לתולעת, וקונכיה מעוגלת מאחוריו, קטן מאוד, ויהי הדבר לפלא בעיני כי מעולם לא שמענו או ראינו חלזון בחצר ביתי. ובאותה העת לא ייחסתי לדבר חשיבות רבה, אך אחר כך שהתיישבתי בדעתי אמרתי שמא הקב"ה הקרה לפני לראות מהו החלזון שיתגלה לעת"ל, במהרה בימינו אמן. ועל כן קראתי הביאור על מסכת צצית בשם "החילזון" לזכר מעשה זה. וה' יראנו נפלאות]

וישנם כמה מגדולי ישראל אשר התנגדו ללבישת התכלת בזה"ז

הרב אלישיב- [במכתב אשר התפרסם בהליכות שדה 109 שבט תשנ"ח] – וקיצור דבריו הם שכיוון שאת התכלת שגילו קדמונינו באו חוקרים ואמרו שלא הוא התכלת, ממילא אי אפשר לידע גם על התכלת שטוענים היום שהיא התכלת אם לא יבואו ויבטלו דבריהם גם. פשט לשון הספרי בזאת הברכה ושיטת האריז"ל שאין תכלת אלא בזמן בהמ"ק. ומלאכת הצביעה לא נתבררה כיוון שלרש"י אינו נותן סממנים ביורה ואילו לרמב"ם כן ומי יכריע בזמן הזה.

האור לציון – [ח"ב פמ"ד אות י"ג] – כתב שמי שלא נהגו אבותיו לשים פתיל תכלת, לא ישים חוטים אלו בטליתו, שיש לחוש בזה כמזלזל במנהג אבותיו, ועוד כיוון שאינו ודאי יש לחוש משום תולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא.

ילקוט יוסף – [סימן ט' סעיף ב'] מה שמצוי כיום שנותנים תכלת בציציות הנה אין הדבר ברור באפן החלטי שזהו התכלת האמיתי ולכן לא ראינו להרבה מגדולי הדורות שנהגו בזה, והנכון הוא שכל אחד ינהג כפי מנהג גדולי הדור ומנהג רבותיו. ושם בהערה הוסיף את דברי הגאון מבריסק בעל שו"ת בית הלוי שגם על דברים של מציאות אנו צריכים קבלה.

עוד כתב שאצל הספרדים עדות המזרח לא ראינו מנהג זה אצל רבותינו הן הגר"ע עטיה זצ"ל. והן הגר"י עדס זצ"ל. והגר"ע הדאיה זצ"ל. שאף אחד מהם לא חש להחמיר שמא זה התכלת ושמא יש כאן קיום מצות עשה מהתורה. וגם גדולי הרבנים באר"י כמו החזו"א והסטייפלר זצ"ל לא החמירו בזה על עצמם אף שנהגו חומרות רבות בשיעור הטליתו וכו', ועיי"ש מה שכתב בסוף דבריו שמ"מ הלוקח ציציות שיש בהם חוט תכלת אין לו לחוש ליוהרא.

[39] דומה לרקיע רמב"ם הלכות ציצית פרק ב הלכה א תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע, והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אף על פי שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית, רחל בת עז צמרה פסול לציצית.

לענ"ד למחוק הערה זו, כיוון שבמתני' איתא גבי צבע גוף החלזון, וברמב"ם מדובר לענין הצבע המופק מדמו של החלזון.

[40] המוצא תכלת וכו' שזורה, רמב"ם [הלכות ציצית פרק ב הלכה ז] המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולין. הלוקח טלית מצוייצת מן השוק מישראל הרי היא בחזקתה מן הכותי התגר כשרה מן ההדיוט פסולה. השגת הראב"ד המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין משוזרין פסולה. כתב הראב"ד ז"ל א"א אם תדקדק יפה בגירסא של עירובין תמצא באמת דהכי מסקנא דשזורין מופסקין כשרה דכולי האי לא טרחי, והא דתנן בהמוצא תפילין ישנות מכניסן זוג זוג אבל לא חדשות כרבי יהודה לאו משום דחיישינן שמא קמיעים הם דכולי האי לא טרחי לעשות קמיע כעין תפילין אלא מאי הן חדשות שאין מקושרות ומשום דלא אפשר למקטרינהו בשבתא ואפי' בעניבה דר' יהודה לטעמיה דאמר עניבה קשירה היא עכ"ל.

וראה בכסף משנה גם שכתב להקשות על דברי הרמב"ם ממסקנת הגמרא שם. והביא שחכמי לוניל שלחו שאילה זו להרמב"ם, מדוע פסק כאן שלא כמו מסקנת הגמרא. והשיב להם הרמב"ם "ודאי אמת כדבריכם ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעיתי וכך הם הדברים וכזה תקנו הנוסחא "אפילו מצא חוטין פסוקין פסולה ואם מצא שזורין כשרה"

אמנם עד כאן היא שיטת הרמב"ם, אך כשנבוא לדון מהי שיטת השו"ע בזה, הנה בשולחנו הטהור לא מצאנו גילוי דעת בזה כמו שלא מצאנו דברים רבים הנוגעים לתכלת. אך אפשר על פי כללי פסיקתו לידע את דעתו.

דהנה במשנה בעירובין [ריש פרק עשירי] איתא שהמוצא תפילין ברה"ר בשבת ישנות מכניסן, אבל חדשות פטור מלהכניסן. ואיתא עלה בגמרא [צו:] א"ר אלעזר המוצא תכלת בשוק לשונות פסולות חוטין כשרין ומסקנת הגמרא שהאי חוטין איירי בטווין ושזורין ומופסקין דכולי האי לא טרחי אינשי. ומקשה שם הגמ' ממתניתין דחדשות פטור מלהכניסן. וטעמא שחיישינן שמא עשה לעצמו קמיע כעין תפלין. ומתרצת הגמ' דטרח ולא טרח תנאי היא. דלר"מ מכניס גם ישנות ולר"י אינו מכניס ישנות דר"מ סבר טרח איניש ור"י סבר לא טרח איניש. אך אח"כ מסיקה הגמרא והשתא דתני אבוה דשמואל אלו הן ישנות כל שאין צריך לעשות בהם קשר, וחדשות שצריך לעשות בהם קשר. לכולי עלמא לא טרח איניש.

והנה הרי"ף [ריש פרק י' מעירובין] כתב דבחדשות אין מכניס משום דחיישינן דילמא קמיע נינהו ועל כן לא יכניס דטרח איניש, אבל ישנות כיון דמקושרות נינהו לא טרח איניש כולי האי בקמיע. וביאר במלחמת ה' שדעת הר"ף לפסוק כדברי רבא. [שס"ל שטרח אינישי] וכו' ומסיים לפיכך השמיט רבינו שמעתא דר"א [דאמר שהומצא חוטין פסוקין ושזורין כשרין] ולא כתבה לא בכאן ולא בהלכות ציצית ויפה כיוון. עכ"ד. ועיי"ש דבריו כיצד מבאר מדוע הרי"ף ס"ל כך.

וכ"כ עיין ברא"ש [עירובין סימן א] דכתב כדברי הרי"ף שטרח איניש לעשות כעין תפלין.

וא"כ כיוון שיש לנו ב' עמודי הוראה דס"ל לענין תפלין דטרח איניש לעשות כעין  תפלין נראה שה"ה לענין ציצית דחד דינא אית להו כמו שמדמה אותם הגמרא בעירובין [צו] להדדי. ועיין עוד מש"כ במסכת ציצית עם ביאור "החילזון"

אך עיין שולחן ערוך [אורח חיים הלכות ציצית סימן יא סעיף ב] שאף שלא הוזכר דינא גבי המוצא חטין, אך הוזכר מענין השזירה- טוואן נכרי, וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמם, להרמב"ם, פסול; ולהרא"ש, כשר. הגה: ונוהגין שיסייע הישראל מעט, וכדאיתא לקמן סימן ל"ב סעיף ט' ובי"ד סי' רע"א גבי תפלין וספר תורה. וצריכין שזירה, ושיהיו שזורין לשמן.

[41] אלא מן המומחה, רמב"ם [הלכות ציצית פרק ב הלכה ד] התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה חוששין שמא נצבעה שלא לשמה, אף על פי שנלקחה מן המומחה אם נבדקה ונודעה שנצבעה באחד משאר צבעונין המשחירים שאינן עומדין פסולה.