עין משפט השלם על מסכת זבחים פרק ב

[1] שקיבל דמן. מה שנקט קיבול הדם הוא לאו דווקא ורצה למעט את השחיטה שהיא כשרה בכל וכן משמע מדברי הרמב"ם שציין להלכה את כל הפסולים המנויים במשנה (כשמש"צ לקמן) ולא חילק ומשמע שפסל אותם לכל עבודת המקדש משא"כ שחיטה שפסק הרמב"ם בהל' פסוהמ"ק פ"א ה"א שכל הפסולים כשרים בשחיטה. ומה שלא בכלל שחיטה הרי הוא בכלל עבודת המקדש ופסולה עבודתו ודו"ק.

[2]  רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ט הלכה א: זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר והזר הקרב יומת מפי השמועה למדו שאין חיוב זה אלא לקרב לעבודה והיכן הזהיר עליו וזר לא יקרב אליכם, אי זהו זר כל שאינו מזרע אהרן הזכרים שנאמר וערכו בני אהרן, והקטירו בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן.

[3]  רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ב הלכה ז: ומניין שעבודת האונן פסולה, מקל וחומר אם בעל מום שאוכל בקדשים אם עבד חילל, אונן שהוא אסור בקדשים שנאמר לא אכלתי באוני ממנו דין הוא שיחלל. וע"ע שם מש"כ בהלכה ו.

[4]  רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה ד (ועיי"ש הל ה מש''כ): וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו שם אלהיהם, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום שעבד שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר, אבל מחוסר כיפורים שעבד אף על פי שעבודתו פסולה וחילל ה"ז פטור. השגת הראב"ד וחייב מיתה בידי שמים. א"א כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ואיני מוצא אותו אלא בבמה אי נמי שעשה בית יד ארוכה לצינורא והיפך באיברים מבחוץ. השגת הראב"ד וחילל ה"ז פטור. א"א והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כיפורים ועוד מבהונות של מצורע דאמרינן בזבחים עשה שיש בו כרת הוא וכל שכן בביאת כולו ועוד טהרה כתיב ביולדת מכלל דעד השתא טמאה היא ואמרינן בזבחים מחוסר כפורים דזב כזב דמי ובתוספתא דזבחים מונה אותו עם אותן שבמיתה.

[5] מה שכתב בעין משפט פרק ה הל' ה נרלענ"ד הוא ט"ס וצ"ל פ"ד ה"ד וה"ה וז"ל הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה ד והלכה ה:

(הלכה ד( וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו שם אלהיהם, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום שעבד שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר, אבל מחוסר כיפורים שעבד אף על פי שעבודתו פסולה וחילל ה"ז פטור. /השגת הראב"ד/ וחייב מיתה בידי שמים. א"א כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ואיני מוצא אותו אלא בבמה אי נמי שעשה בית יד ארוכה לצינורא והיפך באיברים מבחוץ. /השגת הראב"ד/ וחילל ה"ז פטור. א"א והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כיפורים ועוד מבהונות של מצורע דאמרינן בזבחים עשה שיש בו כרת הוא וכל שכן בביאת כולו ועוד טהרה כתיב ביולדת מכלל דעד השתא טמאה היא ואמרינן בזבחים מחוסר כפורים דזב כזב דמי ובתוספתא דזבחים מונה אותו עם אותן שבמיתה.

(הלכה ה) ומניין שעבודתו פסולה שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה, מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה, והוא הדין לכל מחוסרי כיפורים.

[6]  רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק י הלכה ד: מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן שנאמר ועשית בגדי קדש, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות, וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו, או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש שנאמר וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונה, בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר הקרב יומת.

[7]  רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ה הלכה א: מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו ואח"כ יעבוד שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, וכהן שעבד ולא קידש ידיו ורגליו שחרית חייב מיתה בידי שמים שנאמר ירחצו מים ולא ימותו, ועבודתו פסולה בין כ"ג בין כהן הדיוט.

[8]  רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ו הלכה ח: הערל הרי הוא כבן נכר שנאמר כל בן נכר ערל לב וערל בשר, לפיכך ערל שעבד חילל עבודתו ולוקה כזר שעבד, אבל אינו חייב מיתה.

חילל עבודתו היינו פסולה הנזכר במשנה ופשוט.

[9]  רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה א: טמא שעבד במקדש חילל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים על עבודתו אף על פי שלא שהה שם שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי ה"ז אזהרה לעובד בטומאה, ולהלן הוא אומר ומתו בו כי יחללוהו, מה חילול האמור [שם] חייב מיתה בידי שמים אף כאן מיתה בידי שמים, וכל לאו שחייבין עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו.

[10] רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ה הלכה יז: וכל העובד והוא יושב חילל ועבודתו פסולה ואינו לוקה, מפני שאזהרה שלו מכלל עשה היא, וכן כל העוסק בעבודה מעבודת המקדש צריך שיהיה עומד על הרצפה, ואם היה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע כגון שעמד על גבי כלים או בהמה או על רגלי חבירו פסל, וכן אם היה דבר חוצץ בין ידו ובין הכלי שעובד בו פסל.

[11] קיבל בשמאל פסל ר''ש מכשיר. הל' כת"ק דלא כר"ש פיה"מ והר"ב וכן פסק הרמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ה הלכה יח: ואין עבודה אלא בימין, ואם עבד בשמאל פסולה ואינו לוקה, רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה רואין כל שאילו ינטל הכלי או האבן יכול לעמוד על רגלו אחת עבודתו כשירה, ואם לאו עבודתו פסולה, קבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשירה, שהמסייע אין משגיחין עליו.

מש"כ במשנה "קיבל" הוא לאו דווקא בקבלת הדם אלא ה"ה בשאר העבודות חוץ מהשחיטה וכנ"ל הע' יד.

[12] רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק א הלכה כה: נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר, אבל אם נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו ונתנו לכלי השרת נפסל הזבח.

והיינו שלדעת הרמב"ם רק אם נפל מהצוואר לרצפה אז פסול ואין להרים את הדם מהרצפה אך אם נפל מכלי השרת והרים מהרצפה כשר הזבח. והוא ע"פ המשנה בפ"ג לקמן מ"ב שכתב שנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר ודין זה שאם נפל מצוואר הבהמה נפסל היינו כמ"ש הגמ' כאן בדף כ"ה ע"א שכתוב בפסוק ולקח הכהן המשיח מדם הפר ולמדה הגמ' דם מהפר יקבלנו וכמ"ש רש"י שם ד"ה מהפר יקבלנו שאם נשפך מן הצוואר על הרצפה ואספו פסול.

לכאורה משמע שצריך לקבל את כל דם הפר וכמ"ש בפיה"מ פה וא"כ כיצד אפ"ל שכל עוד שהדם מקלח מצוואר הבהמה יכול עדיין לקבל בכלי שרת והקרבן כשר כמ"ש הרמב"ם שם בהל' כ"ו והיינו שלכאורה יש סתירה דלדברי הרמב"ם הל' מעה"ק פ"ד ה"ח פסק שצריך לכוין לקבל את כל הדם ובהל' פסוהמ"ק הנ"ל הל' כ"ו התיר כשלא אסף את כל הדם והכס"מ בהל' פסוהמ"ק שם כתב שהדין שיש לאסוף את כל הדם הוא רק לכתחילה ונלע"ד דאין זה סתירה דכאן בהל' פסוהמ"ק כתב הרמב"ם שאם נפל מקצת הדם שאז רוב ככולו קיבל בכלי ואז כשר אך אם נשפך הרבה או עכ"פ קרוב לחציו שאז הוא פסול וע"ע מש"צ בפיה"מ המאור הע' כ"ז.

[13] נתנו על גבי הכבש וכו' ואין בו כרת. וכן הל' שפסול בכל האופנים שנקטה המש' רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ב הלכה י וז"ל דם שמצותו ליתן אותו למעלה מחצי המזבח שנתנו למטה, או שמצותו ליתנו למטה ונתנו למעלה, או שמצותו ליתנו בפנים בהיכל ונתנו על מזבח החיצון, או הניתנין על מזבח החיצון שנתנן לפנים בהיכל, או שנתן דם הניתנין בחוץ על הכבש שלא כנגד היסוד הרי בשר הזבח פסול, ואף על פי כן נתכפרו הבעלים בו כיון שהגיע דם למזבח, אף על פי שהגיע שלא למקומו הרי הוא כמו שהגיע למקומו לכפר, במה דברים אמורים כשהיה זה הזורק כשר לעבודה, אבל אם קבל הכשר ונתן לפסול ונתן הפסול את הניתנין למעלה למטה, ואת הניתנין בפנים בחוץ, ואת הניתנין בחוץ בפנים, או שנתן על הכבש שלא כנגד היסוד, לא נפסל בשר הזבח אם נשאר דם הנפש, אלא יחזור הכשר ויקבל שאר דם הנפש ויזרוק הדם במקומו. עכ"ל.

והרמב"ם השמיט מש"כ המשנה ואין בו כרת ואע"פ שכתב זה בפיה"מ וכמ"ש בתיו"ט פה. ואולי צ"ל כמ"ש הכס"מ והמהר"י קורקוס דהרמב"ם פסק כשמואל שמ"מ נתכפרו הבעלים פה ולכאורה היה צריך לפסוק כר"י (עי"ש במהר"י קורקוס) ותי' משום שהגמ' השאירה את ר"י בקושיא. והרי הקושיא על ר' יוחנן היתה ממש"כ המש' שאין בו כרת ורק ע"פ שמואל יובן וא"כ כיון דנקט כשמואל במילא נקט גם בענין זה וצע"ק, ואפשר לומר פשוט שכל מקום שפסול הזבח ולא פי' הרמב"ם שחייב כרת הוא משום שסבר שאין בו איסור כרת וכן אפ"ל דכל מקום שכתב פסול ולא פיגול סבר שאין חייב כרת וצעע"ק.

נ"ב מש"כ בתוי"ט ד"ה ואין בו כרת "וכן כתב הרמב"ם" הוא בפיה"מ ולא ביד החזקה ופשוט.

[14] השוחט את הזבח וכו'. את הרישא של המשנה ''השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ או מקצת דמו בחוץ'' "פסול" הביא ברמב''ם הל' פסולי המוקדשין פי''ד הל' י וזוהי כוונת העין משפט שציין לשם. וז"ל הרמב"ם שם אין אכילה פחותה מכזית, ולא הקטרה פחותה מכזית, לפיכך המחשב לאכול מדבר הראוי לאכילה פחות מכזית או שחשב להקטיר מדבר הראוי להקטרה פחות מכזית בין במחשבת זמן בין במחשבת מקום, הזבח כשר, חשב לאכול כחצי זית בחוץ, ולהקטיר כחצי זית בחוץ, או שחשב לאכול כחצי זית אחר זמן אכילה, ולהקטיר כחצי זית אחר זמן הקטרה, הזבח כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין, ואם הוציאו בלשון אכילה ואמר שיאכל כחצי זית ותאכל האש חצי זית, הרי אלו מצטרפין לשון אכילה אחד הוא, חשב לאכול או להקטיר כחצי זית, וחזר וחשב על חצי זית אחר באותה המחשבה, הרי אלו מצטרפין, חשב לאכול כחצי זית, ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית, בין במחשבת מקום, בין במחשבת זמן, הרי אלו מצטרפין ששם אכילה אחד הוא, חשב על כזית שיאכלוהו שנים הרי אלו מצטרפין, חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס הרי זה מצטרף, חשב בשעת זביחה לאכול כחצי זית ובשעת זריקה לאכול כחצי זית הרי אלו מצטרפין בין במחשבת המקום בין במחשבת הזמן, וכן אם חשב על כזית בשעת קבלה ועל כזית בשעת הולכה שארבע העבודות מצטרפות והרי הן כעבודה אחת, חשב להקטיר כחצי זית מן הקומץ וכחצי זית מן הלבונה הרי אלו מצטרפין, שהלבונה עם הקומץ למנחה כאימורין לזבח, לפיכך אם חשב להקטיר כזית מן הלבונה חוץ לזמנו הרי זה פגול כמו שנתבאר, אחד המחשב לזרוק דם הזבח כולו בחוץ או למחר, או שחשב לזרוק מקצת דמו בחוץ או למחר, כיון שחשב על כדי הזייה מן הדם פסל.

מש"כ "אחד המחשב לזרוק דם הזבח כולו בחוץ או למחר, או שחשב לזרוק מקצת דמו בחוץ או למחר, וכו' פסל" ולכאורה קשה דהרי חוץ לזמנו הוא פיגול וחוץ למקומו הוא רק פסול והיה לו לחלק בינהם י"ל דנקט לשון כללית וסמך על מה שביאר במ"א.

ומש"כ במש' השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ היינו ב"מחשבה" לזרוק וכו' ופשוט.

[15] להקטיר אמוריו וכו' פסול ואין בו כרת. לזרוק דמו למחר וכו' פיגול. רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יג הלכה א: שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות, ואלו הן: מחשבת שינוי השם, ומחשבת המקום, ומחשבת הזמן, מחשבת שינוי השם כיצד, זה השוחט את הזבח שלא לשמו, כגון שהיה עולה ויחשב שהוא שלמים, או ישחטנו לשם עולה ושלמים, או לשם שלמים ולשם עולה, או ששחט הזבח שלא לשם בעליו, זו היא מחשבת שינוי השם, מחשבת המקום כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו, או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה חוץ לעזרה, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה חוץ למקום אכילתו, זו היא מחשבת המקום, וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם הנקראים זבחים ששחטן חוץ למקומן, מחשבת הזמן כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה שאינו זמן זריקתו, או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטיר למחר מאחר שיעלה עמוד השחר שאינו זמן הקטרתו, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה לאחר זמן הראוי לאכילתו זו היא מחשבת הזמן, וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם הנקראים זבחים שנשחטו חוץ לזמנן והם הנקראים פגול בכל מקום, וזהו פגול האמור בתורה.

רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק טז הלכה א: כבר ביארנו שהמחשב באחת מארבע העבודות מחשבת המקום, הקרבן פסול ואינו פגול, ואם חשב מחשבת הזמן הקרבן פגול, במה דברים אמורים בשלא עירב עם מחשבת הזמן מחשבה אחרת, אבל אם עירב מחשבת מקום או מחשבת שינוי השם בפסח ובחטאת עם מחשבת הזמן, הקרבן פסול ואינו פגול, כיצד שחט וקבל והוליך וזרק ומחשבתו בארבע עבודות אלו מחשבת הזמן, או שהיתה מחשבתו באחת מארבעתן מחשבת הזמן ובשאר העבודות היתה מחשבתו נכונה או לא היתה שם מחשבה כלל בשאר העבודות הרי זה פגול, אבל אם שחט במחשבת הזמן וקיבל או הוליך או זרק במחשבת המקום, או ששחט במחשבת המקום וקיבל או הוליך או זרק במחשבת הזמן, הרי זה אינו פגול אלא פסול בלבד, וכן הפסח והחטאת ששחטן במחשבת שינוי השם וקיבל והוליך במחשבת הזמן, או ששחטן במחשבת הזמן וקבל או הוליך או זרק במחשבת שינוי השם, אין זה פגול אלא פסול, והוא הדין בעופות ובמנחות, אין שם פגול אלא קרבן שנפסל במחשבת הזמן ולא עירב עמה מחשבת המקום לא בתחלה ולא בסוף ולא עירב עמה מחשבת שינוי השם בקרבנות שנפסלין במחשבת שינוי השם.

ומה שלא פי' הרמב"ם פה שאין חייב עליו כרת ראה מש"כ לעיל הערה כו ואמנם בסמ"ג לאוין ל"ת של"ז פסק פשוט כמשנתינו והזכיר שאין בו כרת ובאמת לא קשה כלל מה שהקשתי שם דמהרמב"ם פסוהמ"ק פט"ז ה"א משמע בתחילת ההל' מפורש שאין חייב כרת. וצעע"ק.

[16] להקטיר מקצת אמורים בחוץ וכו' היינו שמכל האומרים שלו בסך הכל הקטיר שיעור כזית אך לא מכאו"א מהאמורים ולכן לא נקט במשנה לשון כזית מאמוריו וכבר פסק הרמב"ם הלכות פסוהמ"ק פי"ד ה"י שאין אכילה ואין הקטרה פחות מכזית.

[17] כזית מעור האליה וכו' נכלל במש"כ הרמב"ם בהל' פסוהמ"ק פי"ג ה"א "לאכול דבר הראוי לאכילה" וכבר כתב בהל' פסוהמ"ק פי"ד ה"ז שאליה הוא מהדברים שראוים לאכילה.

[18] ברמב"ם פסק שחייבין כרת במחשבת שינוי הזמן. וז"ל הרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה ו: כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן כמו שביארנו כל האוכל ממנו כזית במזיד חייב כרת שנאמר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ואם אכל ממנו בשגגה מביא חטאת קבועה.

[19]  רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יד הלכה ח: ומחשבין על דבר העומד לאבוד או על דבר העומד לשריפה, המחשב באחת מאותן ארבע העבודות או בכולן, לאכול דבר שאין דרכו לאכילה, או להקטיר דבר שאין דרכו להקטרה, בין במחשבת המקום בין במחשבת הזמן הזבח כשר, כיצד חשב לשתות מדם הזבח, או לאכול מאימוריו, או מן הקומץ ומן הלבונה, בחוץ או למחר, או שחשב להקטיר מבשר הזבח או משיירי המנחה בחוץ או למחר הרי הזבח כשר, וכן אם חשב לאכול או להקטיר מן העור ומן העצמות והגידין והמרק או האלל וכיוצא בהן, בין במחשבת זמן בין במחשבת מקום הזבח כשר, וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפין בחוץ או למחר הרי הן כשרים, וכן כל כיוצא בזה.

נ''ב עיקר משנתינו שמחשבה חוץ למקומה פוסלת אך לא מחייבת כרת וחוץ לזמנו נחשבת פיגול ומחייבת כרת כבר נשנתה במש' לעיל ונפסק להל' כנ"ל שם וכאן התווסף שדבר שדרכו בכך שכל מחשבה שפוסלת בדבר שדרכו בכך כאן לא תפסול והזבח כשר.  וזה נלמד מכלל דברי הרמב"ם בהל' הנ"ל, והיינו אם חשב לאכול חוץ למקומו או חוץ לזמנו דבר שאין דרכו לאכול הזבח כשר משא"כ אם דרכו לאכול שדינו במחשבת הזמן – פיגול, ובמחשבת הזמן – פסול. עי"ש ודו"ק ולכן ציין העי"מ לשם.

[20]  רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק טז הלכה א: כבר ביארנו שהמחשב באחת מארבע העבודות מחשבת המקום, הקרבן פסול ואינו פגול, ואם חשב מחשבת הזמן הקרבן פגול, במה דברים אמורים בשלא עירב עם מחשבת הזמן מחשבה אחרת, אבל אם עירב מחשבת מקום או מחשבת שינוי השם בפסח ובחטאת עם מחשבת הזמן, הקרבן פסול ואינו פגול, כיצד שחט וקבל והוליך וזרק ומחשבתו בארבע עבודות אלו מחשבת הזמן, או שהיתה מחשבתו באחת מארבעתן מחשבת הזמן ובשאר העבודות היתה מחשבתו נכונה או לא היתה שם מחשבה כלל בשאר העבודות הרי זה פגול, אבל אם שחט במחשבת הזמן וקיבל או הוליך או זרק במחשבת המקום, או ששחט במחשבת המקום וקיבל או הוליך או זרק במחשבת הזמן, הרי זה אינו פגול אלא פסול בלבד, וכן הפסח והחטאת ששחטן במחשבת שינוי השם וקיבל והוליך במחשבת הזמן, או ששחטן במחשבת הזמן וקבל או הוליך או זרק במחשבת שינוי השם, אין זה פגול אלא פסול, והוא הדין בעופות ובמנחות, אין שם פגול אלא קרבן שנפסל במחשבת הזמן ולא עירב עמה מחשבת המקום לא בתחלה ולא בסוף ולא עירב עמה מחשבת שינוי השם בקרבנות שנפסלין במחשבת שינוי השם.

ומש"כ הרמב"ם וכן הפסח והחטאת ששחטן במחשבת שינוי השם וקיבל והוליך במחשבת הזמן והשמיט וזרק ראה רמב"ם פרנקל שגרס וזרק וע"ע שינו"ס ודו"ק.

עיקר הענין מש"כ המשנה עד שיקריב המתיר כמצוותו יתבאר בתחילת המשנה הבאה.

נ"ב הנה המשנה דנה ג' פעמים בש"ס בדין שיקרב המתיר כמצוותו בזבחים דף כט ע''ב מנחות יב ע"א ובמעילה דף י ע"א. ולכאורה תימה לי שהר"ב פי' שהמקור לדין זה הוא ממש"כ הגמ' בזבחים כח ע"ב ששם למדה הגמ' מפסוק בחומש ויקרא פ"ז פס' יח ששם כתוב לא ירצה ומשמעות לשון ירצה היינו ריצוי בקרבן כשר וכאן הרי הפסוק מלמדנו על קרבן שפסלו במחשבת פיגול של חוץ לזמנו. למדה הגמ' שכהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת כשר עד שיקריבו כל מתיריו אף הרצאת פסול עד שיקריבו כל מתיריו ומקורו הוא מפיה"מ פה שהעתיק את הלימוד הזה שהוא המקור לדין המשנה ולכאורה רש"י בגמ' כאן כתב שמקור הדין הוא ממש"כ באותו פסוק לא יחשב ומזה למדה הגמ' בדף כט ע"ב לפני המשנה לא יערב בו מחשבות אחרות ובגמ' מנחות ובגמ' במעילה כתב רש"י את מקור הדין כמש"כ הר"ב ופיה"מ (וכן ציין בתחילת העמוד) שגם שם רש"י כתב שמקור לדין זה הוא מלא ירצה ולא הזכיר כלל דין לא יחשב. והו"א לומר שפיה"מ והר"ב סברו כאחרים בדף כט ע"א בזבחים שלומדים מלא יחשב שבמחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי ואז מה שפנוי ללימוד הוא רק מלא ירצה ומזה לומדים הר"ב ופיה"מ רק ממש"כ לא ירצה והו"א שרש"י מש"כ כאן בזבחים אזיל לשיטתו דלא כאחרים אלא כר' אליעזר שסבר שלומדים מלא יחשב שלא יערב מחשבות ומש"כ במעילה ללמוד מדין לא ירצה היינו שאפ"ל (כמו שכתבו כמה מהאחרונים (ברכת הזבח (בתחילת המס') יד מלאכי (בכללי הפוס' רש"י אות ו') ובשם הגדולים (ערך רש"י ד"ה פירש"י נדרים) שלמי נדרים (נדרים נד ע"ב ד"ה והמפרש) ועוד שהוא לא מרש"י רק מאחד מתלמידיו ורוב לשונו מבוסס על פי' רבינו גרשום המובא במס' מעילה בגיליון שם במס' מעילה) שהוא לא מרש"י אלא מאחד מתלמידיו ולכן אזיל המפרש שם לשיטתו שסובר כהר"ב ופיה"מ שסוברים כאחרים כנ"ל וכן סובר רבינו גרשום שם שגם כתב כך שלומדים ולכן גם בתחילת המס' פי' שלומדים מלא ירצה אך קשה לומר כך בדעת רש"י שהרי בגמ' מנחות כנ"ל מזכיר שם על המשנה רק את הלימוד מלא ירצה. ויובן זה בהקדם החילוק בין לא ירצה ללא יחשב דהנה רבא בדף כח ע"ב ותחילת כט ע"א הביא באותה דרשה שלומדים גם מלא יחשב שלא יערבב מחשבות כנ"ל ומלא ירצה שכהרצאת כשר כך הרצאת פסול ולכאורה הרי יש כאן כפל ובאמת לא ירצה מדבר שחייבים לחכות עד שיסיים הקרבת כל מתיריו עד ריצוי הדם על המזבח ועד בכלל שאם לא סיים מתיריו אין הפיגול חל ולא יחשב מדבר שלא יכניס עוד מחשבת פסול נוסף על הפיגול דאם חשב עוד מחשבת פסול חוץ ממה שחשב חוץ לזמנו והוסיף חוץ למקומו אז יצא מכלל פיגול וכעין מש"כ התוספת קדושה בזבחים דף כט ע"א ברש"י ד"ה לא שהחידוש בלא יחשב כלפי לא ירצה הוא שאם היינו לומדים רק מלא ירצה שיעשה אף זריקה עדיין הו"א שגם אם היתה נעשית הזריקה במחשבת חוץ למקומו עדיין חל הפיגול שמחשבת חוץ לזמנו.  ומזה שנאמר לא יחשב לומדים שאם חשב עוד מחשבה מוציא מידי פיגול וכתב הכס"מ בהל' תמידין ומוספין פ"ה הל' יב שסבר הרמב"ם שדין המשנה שאמרה שעד שיקרב המתיר כמצוותו היא רק לענין של איסור עירוב מחשבות שלא יערב עוד מחשבה אך אם הקריב אם הדם על המזבח רק למחרת אינו נפסל משום דין זה ולכאורה הו"א שסובר בדעת הרמב"ם שלא לומדים מלא יחשב . והיינו שלא סבר כאחרים וכדעת הר"ב ופיה"מ כנ"ל .(ועל אותו דרך שכתב בתוספת קדושה אך בשינוי) ירצה היינו שיהיה הרצאת פסול כהרצאת כשר והיינו שלא יוסיף עוד מחשבת פסול ולא לענין שחייב להקריב את כל המתירים, ולכאורה חייבים לומר כך שאילולי כן מה יסבור הכס"מ בנוגע לכפילות "דלא יחשב" "ולא ירצה" בדרשת רבא הנ"ל אלא בהכרח לומר כנ"ל וכן אפשר לפרש משמעות הלשון במש"כ בפיה"מ עי"ש כנלע"ד. ועוד י"ל שרש"י סבר שחייבים את שניהם בשביל ללמוד כנ"ל וכמ"ש התוספת קדושה ולכן פעם הביא שהלימוד לעד שיתיר המתיר כמצוותו מקורו הוא ממש"כ לא יחשב (בזבחים) ופעם כתב שהמקור הוא מלא ירצה (מנחות, מעילה) ולכאורה מלשון הר"ב שכתב על המשנה בד"ה כמצוותו מה הרצאת כשר לא קרי לה הרצאה אלא בזריקה שהוא סוף ארבע עבודות המתיר אף פיגול אינו קבוע ולעולם הוא תלוי ועומד עד שיזרק הדם שהוא סוף כל המתירים עכ"ל והוא מדין לא ירצה ולפני''ז למד גם מדין לא ירצה שלא יהיה בה פסול אחר ומשמעשהוא מפרש דלא כמ"ש הכס"מ בדעת הרמב"ם כנ"ל שסובר שלומדים מלא ירצה רק את דין עירוב המחשבות דהוא למד מלא  ירצה גם את "עד שיסיים להקריב את כל מתיריו" ששתיהם אותו ענין וידוע שיסוד הר"ב הוא מפיה"מ ורש"י וכמ"ש המפרשים עליו בהקדמותיהם למשנה וכיון שכאן נטע את עיקר פירוש הדין של עד שיקריב המתיר לפי מה שפי' הפיה"מ פה דלומדים ולא ירצה ולא הזכיר את הלימוד שלא יחשב כרש"י וכן פי' על המשנה במעילה הנ"ל פ''ב מ"ט דלומדים מלא ירצה. כך משמע לענ"ד כנ"ל וצעע''ק ויש לציין לסמ"ג ל"ת שלה - שלז שהזכיר שם את שתי הדרשות ועי"ש בהע' בסמ"ג החדש והיינו שסובר כרש"י כנ"ל.

[21] כיצד קרב המתיר כמצותו וכו' נ"ב דין הוא שבשביל שהקרבן יחשב כפיגול צריך שעבודת הקרבן בדמו תהיה כהלכה וכלשון המשנה כמצוותו שהדם הוא המתיר את הקרבן להקטרה ואכילה והיינו שכנ"ל יש 4 סוגי עבודות בדם: א. שחיטה. ב. קיבול הדם. ג. הולכת הדם למזבח. ד. זריקת הדם על המזבח. והפסול העושה את הקרבן פיגול הינו מחשבת הזמן היינו שחושב באחת מ4 העבודות מחשבה חוץ לזמנה אך לא עירב עוד מחשבה, ואם עירב עם מחשבת הזמן עוד מחשבה כגון מחשבת שינוי השם או מחשבת המקום הקרבן פסול אך אינו פיגול כך למדו חכמים מפסוק וכן פשוט ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק טז הלכה א הנ"ל.

[22] תוי"ט ד"ה כמצוותו במשניות עטרת שלמה יש ט"ס דציין שם לרש"י במעילה דף כ' ע"ב והוא ט"ס וצ"ל רש"י במעילה דף ב' ע"ב ד"ה ומשני הואיל. ועמש"כ התיו"ט קושיא על רש"י במעילה שם ראה באהבת איתן שתי' שזה הפסוק נלמד כבר למתעסק בקדשים כמ"ש הגמ' להלן דף מ"ז ע"א וראה מש"כ בחי' מהרי"ח בגליון המשנה.

[23] היינו מש"כ ברמב"ם הנ"ל וז"ל שחט וקבל והוליך וזרק ומחשבתו בארבע עבודות אלו מחשבת הזמן, או שהיתה מחשבתו באחת מארבעתן מחשבת הזמן ובשאר העבודות היתה מחשבתו נכונה או לא היתה שם מחשבה כלל בשאר העבודות הרי זה פגול.

[24] המשנה הביאה ג' סוגים שבהם לא קרב המתיר כמצוותו

בין הראשון הקדים את מחשבת חוץ למקומו למחשבת חוץ לזמנו בכך ששחט חוץ למקומו והשאר עשה חוץ לזמנו

ובדין השני הקדים את מחשבת חוץ לזמנו למחשבת חוץ למקומו בכך ששחט חוץ לזמנו והשאר עשה חוץ למקומו

ובדין השלישי כתב שאף בשאר העבודות (לא דווקא בשחיטה) אם הקדים את מחשבת חוץ לזמנו לחוץ למקומו וגם גם הקדים את מחשבת חוץ למקומו למחשבת חוץ לזמנו – נכלל בדין שלא קרב המתיר כמצוותו, שפסול ואינו פיגול.

והמשנה נקטה בדרך זו אף זו, ובכל סוג שנקטה המשנה יש חידוש על הדין השני וראה תוספת קדושה פה, וכבר המשנה הביאה (משנה ה) נפסק כחכמים שפסקו שבין אם קדמה מחשבת הזמן ובין אם קדמה מחשבת המקום "זה וזה פסול ואין בו כרת".

ולכן הרמב"ם סיכם את כל האופנים שנקטה המשנה במה שכתב "שחט במחשבת הזמן וקיבל או הוליך או זרק במחשבת המקום, או ששחט במחשבת המקום וקיבל או הוליך או זרק במחשבת הזמן, הרי זה אינו פגול אלא פסול בלבד" ודו"ק.

והיינו כחכמים שהלכה כדבריהם (וכמשי"ת) שכתבו "שבין אם קדמה מחשבת הזמן למחשבת המקום ובין אם קדמה מחשבת המקום למחשבת הזמן פסול ואין בו פיגול".

ואף דאפשר לומר שהרמב"ם פירש כמ"ש בתוספת קדושה שהמקרה הראשון במשנה מתפרש שחט חוץ למקומו והוליך או זרק וכו' וכן לשון הרמב"ם, והיה אפ"ל שהרמב"ם מפרש כמותו מ"מ לענ"ד נראה יותר להיצמד לפשט המשנה ולתרץ את דברי הרמב"ם, ועוד דרש"י  בספ"ק דמנחות ביאר בדין השלישי או או וכמש"כ התיו"ט וכן כתב הר"ב מברטנורא שם וכן ביאר ביכין אות מא, וצעע"ק. ואולי צ"ל שהמשנה הדגישה את הענין בשחיטה בשני הדינים הראשונים בשביל שהיינו חושבים היות ושחיטה מותרת בזר אז אנחנו פחות מדייקים במחשבתו קמ"ל, ולכן חידש "שבין שהקדים חוץ לזמנו לחוץ למקומו ולהיפך ודו"ק, והרמב"ם הקדים את שחט חוץ לזמנו לשחט חוץ למקומו, והמשנה הקדימה את שחט חוץ למקומו לשחט חוץ לזמנו, וי"ל שהמשנה נקטה בדרך זו אף זו שהחידוש בחוץ למקומו הוא יותר גדול מכיון שהוא עושה פיגול לבדו, והרמב"ם נקט בזו ואצ"ל זו ודו"ק.

[25] נמחק במשניות לפנינו וכן כתב בשימ"ק שאין לגורסו.

[26] בסיפא בדין הפסח והחטאת המשנה הביאה ג' סוגים

א. שחט שלא לשמו והשאר חוץ לזמנו (ובכך הקדים את שינוי השם לשינוי הזמן)

ב. שחט חוץ לזמנו והשאר שלא לשמו (וכך הקדים שינוי הזמן לשינוי השם)

ג. אם הקדים שינוי השם לחוץ לזמנו או חוץ לזמנו לשינוי השם גם בשאר העבודות ולא רק בשחיטה

הרמב"ם סיכם את המשנה שביו אם שחט שלא לשמו ואחד מהשאר חוץ לזמנו ובין אם שחט חוץ לזמנו ואחד מהשאר חוץ לזמנו, פסול ואינו פיגול.

וכך לא שינה את הסדר שבמשנה אך הדגיש את ענין השחיטה וכנ"ל הע' לז בסופה, וה"ה אם הקדים את שינוי השם לחוץ לזמנו גם בשאר העבודות ולא רק בשחיטה, והיות שברישא נקט לשון זו נקט גם בסיפא לשון זו ואע"פ שהחידוש וההדגשה שגם המחשבה שבשחיטה מצטרפת לפסול שייך יותר ברישא לענ"ד.

[27] לאכול כזית בחוץ וכזית למחר וכו' וחכ"א זה וזה פסול ואין בו כרת. נ''ב וכן הל' כחכמים פיה"מ והר"ב וסוברים חכמים כת"ק ראה תיו"ט וראה רעק"א עליו וע"ע שוט' דף כ"ט ע"ב הע' 26 וכן הוא פשוט ברמב"ם וז"ל הרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק טז הלכה ב: המחשב באחת מארבע העבודות או בכולם לאכול כזית מדבר הראוי לאכילה בחוץ וכזית למחר, או כזית למחר וכזית בחוץ, או כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, או כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ, הרי הקרבן פסול ואינו פגול, וכן אם עירב המחשבה בהקטרה הרי זה פסול ואינו פגול.

[28] הלכה כחכמים דלא כר"י וחכמים פיה"מ והר"ב, וחכמים היינו ת"ק וכנ"ל כך הלכה פסוקה ברמב"ם כנ"ל הערה קודמת.

[29]  רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יד הלכה י: אין אכילה פחותה מכזית, ולא הקטרה פחותה מכזית, לפיכך המחשב לאכול מדבר הראוי לאכילה פחות מכזית או שחשב להקטיר מדבר הראוי להקטרה פחות מכזית בין במחשבת זמן בין במחשבת מקום, הזבח כשר, חשב לאכול כחצי זית בחוץ, ולהקטיר כחצי זית בחוץ, או שחשב לאכול כחצי זית אחר זמן אכילה, ולהקטיר כחצי זית אחר זמן הקטרה, הזבח כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין, ואם הוציאו בלשון אכילה ואמר שיאכל כחצי זית ותאכל האש חצי זית, הרי אלו מצטרפין לשון אכילה אחד הוא, חשב לאכול או להקטיר כחצי זית, וחזר וחשב על חצי זית אחר באותה המחשבה, הרי אלו מצטרפין, חשב לאכול כחצי זית, ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית, בין במחשבת מקום, בין במחשבת זמן, הרי אלו מצטרפין ששם אכילה אחד הוא, חשב על כזית שיאכלוהו שנים הרי אלו מצטרפין, חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס הרי זה מצטרף, חשב בשעת זביחה לאכול כחצי זית ובשעת זריקה לאכול כחצי זית הרי אלו מצטרפין בין במחשבת המקום בין במחשבת הזמן, וכן אם חשב על כזית בשעת קבלה ועל כזית בשעת הולכה שארבע העבודות מצטרפות והרי הן כעבודה אחת, חשב להקטיר כחצי זית מן הקומץ וכחצי זית מן הלבונה הרי אלו מצטרפין, שהלבונה עם הקומץ למנחה כאימורין לזבח, לפיכך אם חשב להקטיר כזית מן הלבונה חוץ לזמנו הרי זה פגול כמו שנתבאר, אחד המחשב לזרוק דם הזבח כולו בחוץ או למחר, או שחשב לזרוק מקצת דמו בחוץ או למחר, כיון שחשב על כדי הזייה מן הדם פסל.

ומש"כ "חשב לאכול כחצי זית בחוץ, ולהקטיר כחצי זית בחוץ, או שחשב לאכול כחצי זית אחר זמן אכילה, ולהקטיר כחצי זית אחר זמן הקטרה" אף שבמשנה סתם ורק כתב "לאכול כחצי זית להקטיר כחצי כזית כשר" מ"מ מתפרש דברי המשנה לכאן ולכאן בין חוץ למקומו ובין חוץ לזמנו וכ"כ הר"ב ובפיה"מ ודו"ק.