שאלה: יש לי חבר שאנחנו מתוכחים הרבה החילול השם של אנשים מסוימים (כאן השואל פירט את הענין) ובקשתי ממנו שהוא יגנה את זה והוא אמר לי שלא מגנה את זה שהוא לא בטוח שצריך לגנות את זה, והוא מביא ראיות לשיטתם ואני רוצה להשיב לו מנה אחת אפים, מה דעת התורה בענין?

תשובה: בס"ד נלע"ד שראוי להתבונן בדברי הבעל התניא בספרו מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים שרק לאחר שנתבונן בדבריו נראה עד כמה אנו נכשלים בלדבר אחד על השני ללא תועלת ורק לשון הרע ורכילות יוצא מענינים כאלה ודייק בדבריו ומצא יראת השם טהורה

ושם בעמוד שמב כתב וז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה פי׳ ירגיל האדם עצמו תמיד לא יפנה מחשבתו מזה ליזהר בדיבוריו עם אחיו וריעיו שלא ימצא שמץ פסול ושמץ מניהו ברעיהו בדבוריו או במעשיו או בעבודתו בתורה ותפלה רק יחפש בחפוש מחופש הטוב הגנוז בו והנראה מיד שמשגיחים בו היטיב בעין יפה והוא מ״ש ואיש את רעיהו אל תחשבו בלבבכם אפי׳ מחשבה אסורה וכ״ש דיבור ח״ו שגורם באתערותא דלתתא שינהג הש״י ג״כ עם עמו לחקור מעשיהם אשר לא טובים ח״ו והוא מקטרג ממש בהרגלו תמיד לראות כן בהשקפה הראשונה את הרע של חבירו והקב״ה כתיב בי׳ לא יגורך רע והוא ההיפוך מזאת המדה כידוע ששאלו יהושע מי חטא ולא רצה לגלות לו ואמר לו וכי דילטור אני לך כו׳ אלא הפל גורל ואיני מוציא בפי דבר רע כו׳ ואילו צדיק ורשע לא קאמר כו'.  וכל עיקר הענין המחלוקת נתהווה מזאת המדה המגונה לפי שכל אדם יש בו רע וטוב ואינן בנמצא בשני ב״א שוין רק לא ראי זה כראי זה מה שלזה טוב לזה רע כר לכן כאשר יסתכל ברעת חבירו וכן חבירו בו מזה באה השנאה הגדולה משא״כ אם היו נוהגים בהפכו כר. וזה אנו מבקשים שים שלום וגדול השלום וכר ואיתא בתוספות פסחים פ׳ מקום שנהגו לחד תירוצא מותר לעבור על איסור דרבנן משום דרכי שלום ולאידך שם תירוצא אף על איסור דאורייתא ע״ש. ומה מאד צריך ליזהר מזה אבל עצה היעוצה לפטור מזאת המידה היא בשומו על לבו תמיד שלא לשכוח שלא לדבר עם חבירו אפי׳ רעיהו כנפשו מעניני השי״ת וכל פרטיה ודקדוקיה ואפי׳ כ״ש כי לא יתחבר בדעותיהם על הרוב מה שלזה נראה טוב ויפה לזה הוא הפוכו ממש ויגרמו שנאה וטינא ביניהם ע״י דיבורים כי לא ימלט שלא יחר לו על בזותיו מה שאליו נראה הגון ועל שבתותיו מה שאליו נראה אינו הגון בכן לכן ראוי ונכון שלא לדבר כלל מענינים כאלו כי כל חד עובד ה׳ לפום שיעורא דילי׳ לפי שכלו ומחשבתו ונשמתו ולהכל צריך כו. ועוד מפני טעם א׳ לא נכון לאדם לדקדק במעשיו להיות מרבה בדברים לא יעילו לא לגוף ולא לנשמה כמ״ש הזוהר הקדוש על אותן אשר אינם יכולים ליטמן בלבו איזה דבר סוד רוחני בענין עבודת ה׳ ומגלין מיד לאחרי׳ קורא אותן הולך רכי׳ ומגלה סוד כחיזרא על פני המים כו׳ פי׳ דבר ריקני הוא ואין בו דעת שיהי׳ להדבר ישוב מקום בו להתישב רק הולך בו ואינה נחה ואינו שוהא עד שיפלטנו לחוץ ולאו איהו מרא דרגין כלל ואסור לומר להם דבר א׳ מהם כי יבזה אותם כו׳. ולכן מאד מאד צריך ליזהר לשום הדברי׳ העומדים ברומו של עולם על לבו לבלתי יגלה לשום אדם אפי׳ להביאם אל הדיבור רק יהגה בהם במחשבתו ושכלו להעמיק בהם תמיד וזהו חיותו וכל תכלית עמלו בכל שיעמל בעבודת הש״י כו׳ ויהי׳ דבר ה׳ יקר בעיניו לבלתי יבזהו ללא יועיל כו׳. וענין רך כקנה פי׳ שהקנה הרך יטהו הרוח לאיזה צד שיפנה הרוח שם יטהו ויכפפהו לארץ אפי׳ רוח בעלמא וכן האדם יהי׳ כן בכל עניניו אף במילי דשמיא הלכה למעשה לפסוק כרצונו לא ידחוק הדבר אעפ״י שקשה מאד מאד שיעשה כרצונו רק יהי׳ כקנה רך לעבור על דעתו ומחשבתו וד״ל עכ"ל ודו"ק.