[1] כל הסימן הוא קיצור שעשה הטור מספר תורת האדם שער הסכנה והוסיף בו הוספות משלו [ראה מש"כ בתחילת סימן שלה].

[2] צריך לדון פה בענין טוב שברופאים לגיהנם, וכן במה שכמה מגדולי ישראל נמנעו ללכת לרופאים, [וכדברי החת"ס הידועים בהלכות נדה ודעת החכם צבי בזה] וכן בתפילת הרופא ועוד ועוד חזון בס"ד.

וראה מש"כ בתורת האדם שער הסכנה: וזו שאמרו (קדושין פ"ב א') טוב שברופאים לגיהנם, לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר, אבל לא שיהא חשש איסור בדבר, כדרך שאמרו שם נמי טוב שבטבחים שותפו של עמלק, הא אלו נהג עצמו כשורה כל שכן שהוסיף זכות לעצמו שאומנותו אומנות לסטים ולא למד ממעשיהם.

[3] שמות פרק כא פסוק יט: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא:

[4] תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פה עמוד א: תניא, דבי ר' ישמעאל אומר: ורפא ירפא - מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות. והיינו בין במכה הבאה בידי אדם, בין במכה הבאה בידי שמים, ואין אנו אומרים: אם משמים הביאוהו לידי חולי גזירת המלך היא ואסור לרופא לסתור אותה, אלא רשות ניתנה לרפאות כל חולי תמצית דברי רש"י ותוס'. והרמב"ן בספר "תורת האדם" כתב: מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, פירוש שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות, והאי רשות, רשות דמצוה הוא לרפאות, ובכלל פקוח נפש הוא, ופקוח נפש מצוה רבה היא, וכל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים [ואפילו שלא במקום סכנת נפשות, מצוה דרמיא עליה היא משום השבת אבידה דגופו]. ובפירוש הרמב"ן על התורה [בחוקותי כו יא] כתב: ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, ואילו לא היה דרכם של בני אדם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרה הטבעים, וזו היא כוונתם באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות, כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם ושחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו. אך ב"חובות הלבבות" [שער הבטחון פרק ד סוף פירוש החלק הראשון] כתב: וכן נאמר בעניני הבריאות והחולי, כי על האדם לבטוח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות אשר מטבען זה, ולדחות המדוה במה שנהגו לדחותו, כמו שציוה הבורא יתעלה [שמות כא יט]: "ורפא ירפא" מבלי שיבטח על סיבות הבריאות והחולי, שהן מועילות או מזיקות, אלא [יאמין שהם] ברשות הבורא, וכאשר יבטח בבורא, ירפאהו מחוליו בסיבה ובלתי סיבה, כמו שנאמר [תהלים קז כ]: "ישלח דברו וירפאם", וכבר ידעת מה שהיה מענין אסא, כשבטח על הרופאים והניח בטחונו באלקים בחליו. וכן כתב הרשב"א בשו"ת חלק א סימן תיג. וראה עוד בפירוש הב"ח ובט"ז ביורה דעה ריש סימן שלו. [כל זה ממש"כ בפירוש חברותא פה].

[5] תורת האדם שער הסכנה: בפרק החובל (פ"ה ב') תנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. פי' שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. וקשיא לי הא דתניא בתוספתא (ב"ק פ"ט) רופא אומן שרפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה, אלמא עונש שוגג יש בדבר, ויש לומר הכי, הרופא כדיין מצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן (סנהדרין ו' ב') שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואעפ"כ אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו, ואף על גב דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור מן התשלומין אלא שאינו פטור מדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה, הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים. וכן אמרו בתוספתא דב"ק (פ"ו ה"ו) גבי פטורים מדיני אדם וחייבין בדיני שמים, רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, ומ"מ בלא הודע שלו אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים, והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה כלל.

[6] תורת האדם שער הסכנה: מסתברא דהא דאמרינן נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, לומר שאינו אסור משום חשש השגגה, אי נמי שלא יאמרו הקדוש ברוך הוא מוחץ והוא מרפא, שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, כענין שכתוב (ד"ה ב' ט"ז) גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים.

[7] דברי הימים ב פרק טז פסוק יב: ויחלא אסא בשנת שלושים ותשע למלכותו ברגליו עד למעלה חליו וגם בחליו לא דרש את יהוה כי ברפאים:

[8] תורת האדם שער הסכנה: האי רשות רשות דמצוה הוא דמצוה לרפאות ובכלל פקו"נ הוא כדתנן מאכילין אותו ע"פ בקיאים. ותניא (יומא פ"ג ב') מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו ע"פ בקיאים דבש וכל מיני מתיקה מפני שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין את העינים, וכל אלו על פי בקיאין מאכילין אותו, שאם היתה אישתא צמירתא בבולמוס שלו והאכילוהו דבש הרי אלו הורגין אותו. ותנן נמי (פ"ד ע"א וע"ב) החושש בפיו מטילין לו סם בשבת, וכן רבינא (פסחים כ"ה ב') דשייף לי' לברתיה בגוהרקי דערלה משום אישתא צמירתא, וכן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, כלן בדרכים של מלאכת הרפואות עושין אותן, ואי אפשר לדעת אותן אלא ע"פ אותה חכמה. וכן עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, מלאכת הכוחלין משערי הקלורין של רפואות היא, והואיל ומחללין שבת ברפואות ש"מ בכלל פקוח נפש הן, ופקוח נפש מצוה רבה היא, הזריז בחכמה זו משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, וכ"ש המתיאש ואינו עושה. ושמא מינה כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו ה"ז שופך דמים.

ועיין בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף ב: מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת; והזריז, הרי זה משובח; והשואל, הרי זה שופך דמים. [וע"ע מש"צ שם בבאר הגולה].

[9] תורת האדם שער המיחוש - ענין הסכנה:  תנן נמי (פ"ד ע"א וע"ב) החושש בפיו מטילין לו סם בשבת, וכן רבינא (פסחים כ"ה ב') דשייף לי' לברתיה בגוהרקי דערלה משום אישתא צמירתא, וכן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, כלן בדרכים של מלאכת הרפואות עושין אותן, ואי אפשר לדעת אותן אלא ע"פ אותה חכמה. וכן עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, מלאכת הכוחלין משערי הקלורין של רפואות היא, והואיל ומחללין שבת ברפואות ש"מ בכלל פקוח נפש הן, ופקוח נפש מצוה רבה היא, הזריז בחכמה זו משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, וכ"ש המתיאש ואינו עושה. וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו ה"ז שופך דמים.

[10] תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ד הלכה ב: תמן תנינן מרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון. רבי יודה ורבי יוסי חד אמר כאן במדירה מגופו. וכאן במדירה מנכסיו. וחרנה אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו וכאן בשאין לו מי שירפאנו. אם בשיש לו מי שירפאנו אפי' רפואת נפש לא ירפאנו, לא מכל אדם זוכה להתרפות.

תורת האדם שער הסכנה: אתמר עלה בירושלמי שאפילו יש לו מי שירפאנו מותר לזה לרפאותו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות, אלמא מצוה דרמיא עליה עבד, והשבת אבידה דגופו היא.

[11] תורת האדם שער הסכנה: אלא מיהו דוקא בבקי וביודע בחכמה ובמלאכה זו, ושאין שם גדול ממנו, אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו לא יהא לו עסק בה. וכן אם יש שם גדול ממנו אסור לו להתעסק בה כלל, ק"ו משאר דינין והוראות שבתורה, דהאיך יורה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו, ואם נתעסק בהן כלל שופך דמים הוא ובן גיהנם הוא בודאי, ואם ריפא שלא ברשות ב"ד והזיק חייב בתשלומין בבקי, וכ"ש אחר, שאין ב"ד מרשין למי שאינו בקי.

[12] תורת האדם שער הסכנה: בפרק החובל (פ"ה ב') תנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. פי' שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. וקשיא לי הא דתניא בתוספתא (מכות (השמטות מכתב יד) פרק ב הלכה ה) רופא אומן שרפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה, אלמא עונש שוגג יש בדבר, ויש לומר הכי, הרופא כדיין מצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן (סנהדרין ו' ב') שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואעפ"כ אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו, ואף על גב דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור מן התשלומין אלא שאינו פטור מדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה, הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים. וכן אמרו בתוספתא דב"ק (פ"ו ה"ו) גבי פטורים מדיני אדם וחייבין בדיני שמים, רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, ומ"מ בלא הודע שלו אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים, והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה כלל.

[13] שולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמא סעיף ג: היה קוץ תחוב לאביו, לא יוציאנו, שמא יבא לעשות בו חבורה. וכן אם הוא מקיז דם, או רופא, לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר, אף על פי שמכוין לרפואה. הגה: בד"א, בשיש שם אחר לעשות. אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער, הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשוהו לעשות. (גם זה בטור ורמב"ם פ"ה מה' ממרים).

[14] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פד סוף עמוד ב ותחילת פה עמוד א דאיבעיא להו: בן מהו שיקיז דם לאביו? רב מתנא אמר: ואהבת לרעך כמוך. רב דימי בר חיננא אמר: מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לרפואה פטור - אף מכה אדם לרפואה פטור. רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא [קוץ] מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא [כויה] , דילמא חביל, והוה ליה שגגת איסור. - אי הכי אחר נמי! - אחר - שיגגת לאו, בנו - שגגת חנק. והדתנן: מחט של יד ליטול בה את הקוץ - ליחוש דילמא חביל, והויא לה שגגת סקילה! - התם מקלקל הוא. - הניחא למאן דאמר מקלקל פטור, אלא למאן דאמר חייב, מאי איכא למימר? - מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב - רבי שמעון היא, ורבי שמעון, האמר: כל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה.

[15] תורת האדם שער הסכנה: לענין שכר רפואה נראה לי דמותר ליטול מהן שכר בטלה וטרחא, אבל שכר הלמוד אסור, דאבדת גופו הוא ורחמנא אמר והשבותו לו. ואמרי' לענין מצות (בכורות כ"ט א') מה אני בחנם אף אתה בחנם. הלכך שכר החכמה והלמוד אסור דהו"ל כשכר הזאה וקידוש, אבל שכר הטרחא מותר דהו"ל כשכר הבאה ומילוי דמותר. וכן שכר בטלה מותר כדתנן (שם ב') אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה.

[16] דברים פרק כב פסוק ב: ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עג עמוד א: אבדת גופו מניין - תלמוד לומר והשבתו לו.

[17] דברים פרק ד פסוק ה: ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני יהוה אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה: תלמוד בבלי מסכת בכורות דף כט עמוד א:  מר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא ראה למדתי אתכם וגו' - מה אני בחנם אף אתם בחנם. תניא נמי הכי: כאשר צוני ה' אלהי - מה אני בחנם, אף אתם בחנם ומנין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר - תלמוד לומר: אמת קנה, ומנין שלא יאמר, כשם שלמדתיה בשכר - כך אלמדנה בשכר - תלמוד לומר: אמת קנה ואל תמכור.

[18] תורת האדם שער הסכנה: וכן מי שיש לו סממנין וחבירו חולה צריך להן, אסור לו לעלות בדמיהן יותר מן הראוי. ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהן הרבה מפני דוחק השעה שלא מצאו סממנין אלא בידו, אין לו אלא דמיהן, כדאמרינן ביבמות (ק"ו א') בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי וא"ל רב פפא חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, לבתר דחלץ א"ל אביי זיל הב ליה א"ל רב פפא ולימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא א"ל משטה אני בך הכא נמי א"ל משטה אני בך, פי' אף על גב דבכל תנאין דעלמא ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אין ב"ד מחייבין אותה ליתן, אלא אם נתנה ה"ז גט ואם לאו אינו גט, הכא כיון שאין תנאי בחליצה הו"ל כעושה מלאכה לבעה"ב בעל מנת ושכירות בעלמא היא ולפיכך חייבה אביי ליתן. וא"ל רב פפא כיון דשכירות מרובה היא ומשום דוחק השעה התנית לו אינה מתחייבת ליתן דומיא דבורח למעבורת, ואף על גב דהכא באשה לאו דמים יתירי נינהו וא"ל אפסדתן איתתא ונכסי, וכדאמרינן בסיפא טול דינר בשכרך והעבירני חייב, כיון דהאי יבם שאינו הגון לה הוא והתורה השיאתן עצה הוגנת לחלוץ כדכתיב ודברו אליו וגו', לא מיפסדא מיני' כלום ממאי דחזי לי', הילכך כמי שהתנית בשכר פעולה יותר מהראוי דמי ופטורה. זהו פי' השטה הזאת. ושמעינן מינה דכל דמתני בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו, יכול לומר משטה אני בך. והוא הדין ללוקח סממנין ביותר מכדי דמיהן מפני דוחק החולי דלא מחייב אלא בדמיהן, אחד השוכר ואחד הלוקח שוין הם בדין זה. אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים. ויש מי שסבור דטעמא דבורח משום דחייב להצילו משום השבת אבדה, ולפיכך אין לו שכרו אלא כפועל בטל. ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו, שאם היה בטל מן הסלע והתנה עמו נותן לו את הסלע. ולא מסתברא, דכיון דמדמינן לה לחליצה דע"מ שתתן לך מאתים זוז, דלא רמיא עליה חיובא ממש למיחלץ, ואי כניס לה לאו איסורא עביד, ש"מ דלאו משום חיובא דמצוה הוא אלא דינא הוא דלא מיחייב אינש בתנאין בשעת הדחק ביותר מכדי דמים, הא בשכר רופא ששוה כל כסף הוא חייב ליתן כל מה שהתנה לו.

והקשה בשו"ע מכון ירושלים בהערות פה שעיקר הראיה של הרמב"ן מהגמרא ביבמות קו ע"א היא לחלק השני של דבריו ולא עוד אלא אפילו פסקו וכו' אך לא על החלק הראשון שאסור לעלות בדמיהן יותר מן הראוי ונראה שעיקר האיסור פה הוא משום הונאה [ראה ריטב"א קידושין דף ח עמוד א ד"ה לעולם ואילך] ומשום לא תעמוד על דם רעך [ראה מרדכי בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל רמז קעד] ועיין בים של שלמה מסכת בבא קמא פרק י סימן לח, ובשו"ת רדב"ז חלק ג סימן תקנו (תתקפו), ובשו"ת תשב"ץ חלק ד (חוט המשולש) טור ג סימן כ, ובסמ"ג עשה עד סוף ד"ה ואמרינן. [ע"ע בלשון רב האי גאון בספרו בספר המקח והממכר שער ס "אסור להפקיע את השערים ולהוסיף עליהם ואם עושה כן המקום כועס עליו וזוכר את מעשיו", ראה מש"כ בשולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף כא "כל המפקיע שערים שמוכר יותר מהראוי, רשאים להלקותו ולענשו כפי הראוי"].

[19] הרמב"ן שם [כנ"ל הע' קודמת], חדושי הרשב"א מסכת יבמות דף קו עמוד א ד"ה בתר וכתב הרב נר"ו דמהא שמעינן דמי שהוא חולה וסמנין ביד חברו שהם שוין עשרים והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו אין לו אלא דמיהן בלבד אבל רפאהו יש לו שכרו משלם שחכמתו מכר לו והוא שוה דמים הרבה, ויש מי שפירש דטעמא דמתני' דמי שהי' בורח מבית האסורין היינו משום דחייב הוא להצילו ומשום הכי אין לו אלא שכרו כפועל בטל, ולדבריהם אין לו לרופא אלא שכר בטלה שלו, ולא מסתברא מדמדמינן לה לחליצה בשמעתין דהא מ"מ ליכא עליה חיובא ממש למיחלץ. [והביא לשונו במגיד משנה הלכות גזלה ואבדה פרק יב הלכה ז], ובחדושי הריטב"א מסכת יבמות דף קו עמוד א: אמר ליה רב פפא יכלה למימר ליה משטה אני בך עבדי לך. פרש"י ז"ל כיון דחליצה כשרה היא מדינא נמי לית ליה כיון דעליה רמיא מילתא למעבד ולא בעי משטה אני בך עבדי לך, ודומה לו ההיא דמעבורת כי חייב היה להצילו ומשום הכי אין לו אלא שכרו, ויפה פי' ז"ל, ומ"מ עדיין צריך להוסיף בזו ובההיא דמעבורת כי אף על פי שקצץ עמו שכירות ועשה פועל מלאכתו על פי השכירות ההוא ובעלמא כי האי גוונא אינו יכול לחזור בו וחייב לתת מה שפסק עמו משלם, שאני הכא כי מתוך האונס פסק וכהא דהכא דיבם שאינו הגון לה היה וכדי שלא תתעגן קצבה עמו וכן במעבורת אנוס היה ומחמת האונס פסק וקציצה באונס כמאן דליתא דמיא ואין לו אלא שכרו, וכתבו בתוספות כי הצריך סממנים וקצץ עליהם שכר גדול מפני דחקו אינו נותן אלא דמיהן וכן הפוסק עם הרופא הרבה, אבל רבינו הגדול (הרמב"ן) ז"ל כתב כי הפוסק עם הרופא הרבה חייב ליתן לו כי חכמתו מכר לו שהיא שוה כמה, ואינו מחוור שהרי חייב הוא לטרוח בחכמתו לרפאותו מדין אבידת גופו ודיו בשכר טרחו כפועל בטל או כפי הראוי לו [הביא לשונו בנמוקי יוסף יבמות פרק יב מצות חליצה [דף לד ע"ב מדפי הרי"ף] ד"ה וכתב הר"ב].

[20] תורת האדם שער הסכנה: ואף על פי שמצוה עליו לרפאות אף בורח נמי מצוה עליו להציל, אלא כל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לזה ולא רצה לקיימה אלא בממון, אין מוציאין ממון מידו ולא מפקיעין ממנו חיוב שלו, שאין זה כדין ריבית שיוצאה בדיינין (ב"מ ס"ב א') דרחמנא אמר וחי אחיך עמך אהדר ליה דליחי עמך.

דין רפואה במודר הנאה מחבירו ע"ל בסי' רכ"א סעי' ד':

[21] שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רכא סעיף ד: ראובן שאסר הנאתו על שמעון, וחלה שמעון, יכול ראובן ליכנס לו לבקרו. ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו, לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד. ואם אין דרך ליתן שכר לרופא, יכול לרפאתו, אפילו בידים, אפילו אם יש רופא אחר שירפאנו; אבל אם דרך ליתן שכר לרופא, לא ירפאנו בחנם. ולא ירפא לבהמתו, ואפילו אם אין דרך ליתן שכר לרופא, אבל יכול לומר לו: סם פלוני יפה לה, והוא יעשנה. ואם אינו יודע לעשותו, והיא תמות אם לא יעשנה, מותר המדיר לעשותו. ואם מת, יכול להביא ארון ותכריכין. ואם חלה בן שמעון, יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו (מעומד). ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן, שהדירו שמעון מנכסיו, וחלה שמעון, נכנס ראובן לבקרו (ר"ן) מעומד, אבל לא מיושב. חלה בנו, אינו נכנס כלל, אלא שואל עליו בשוק. ויכול ראובן להעיד לשמעון, הנאסר, בין עדות ממון בין עדות נפשות.

[22] מקבילות הרמב"ם

לא מצאתי לעת עתה מקבילות ביד החזקה לסימן זה.